היי לכולם אשמח לפרוק פה כי זה אנונימי. אז לפני 5 ימים ילדתי בקיסרי חירום לא הכינו אותי לזה וזה בא בבום שזה כבר סוגשל טראומה בפני עצמה. כשהתאשפזתי בביח בעלי היה איתי, הוא עזר לי ות בי מאוד , כל מה שהייתי צריכה הוא היה שם בשבילי אפילו סתם ללכת לקנות לי בקבוק שתיה כדי להרים לי את המצב רוח או להרים לכלוך שהפריע לי מהרצפה אתמול חזרתי הביתה והכל פשוט השתנה הוא מגעיל אליי. מבקשת ממנו עזרה כי אני לא מסוגלת להתכופף כי אני מרגישה שהתפרים נפתחים לי עוד שנייה הוא מבחינתו אם אני בבית סימן שאני יכולה לעשות הכל. מבקשת ממנו שישמור על בית נקי כי לי כרגע מאוד מאוד קשה- גם צלקת של קיסרי וגם יש לי בצקות מטורפות ברגליים שזה נראה כמו רגלי פיל משהו מפחיד מה שמקשה עליי בכלל ללכת ל5 דק הוא מתעלם ממני, יותר חשוב לו המחשב שלו והמשחקים שלו מאשר רגע להיות איתי אמרתי והדגשתי כמה שאני חייבת לנוח , לצבור כוחות ולשרוד איכשהו עם צלקת ובצקות כי אני מרגישה שאני עוד שנייה קורסת ואני צריכה אותו איתי כי הוא בעלי ואני סומכת עליו אבל בתאכלס? לא אכפת לו. הוא תמיד חוזר על אותו משפט ״את בבית סימן שאת בסדר תפסיקי להתעצל כבר״ כמובן שהוא גם התחיל לקלל אותי בלי סיבה רק כי אני מעזה לדבר איתו בזמן שהוא משחק במחשב. וזהו. זה המצב כרגע - אני לא מפסיקה לבכות ולחשוב מה עשיתי לו שזה מגיע לי. אני לא מסוגלת להסתכל עליו ולהיות איתו יותר ניסיתי לבקש עזרה מהמשפחה אבל זה גם לא קל במיוחד כשהם גרים בצפון ואני בדרום הרחוק. זהו פרקתי תודה.