בנות מה אתן חושבות על הסיטואציה שאני ובעלי התחתנו לפני בערך 10 שנים בעלי עשה טובה לאח שלו וחתם לו ערבות על סכום של 200 אלף. אמרתי לו שלא יעשה את זה כי ידעתי שנידפק מזה והוא ממש לא הקשיב לו הוא הרגיש שיש לו תמיכה מהמשפחה ולא ספר אותי. בקיצור בסוף באמת נדפקנו ונדרשנו לשלם את החוב. ההורים של בעלי היו מעורבים במה שקורה וגם תמכו ואמרו אל תדאגו מקסימום נעזור לכם. בקיצור לא הצלחנו לעמוד בהחזרים והגענו לפשיטת רגל. לאחר שנתיים קשות שבהם אנחנו משלמים חוב שלא שלנו ושכמעט התגרשנו כי המשפחה של בעלי גם לא הפסיקו להתערב לנו בחיים ולהגיד שאנחנו לא יודעים להתנהל כלכלית ולא עובדים מספיק ובקיצור להפיל עלינו את האשמה במצב. בעלי נשבר ואמר להם שהוא לא יכול יותר והוא במצב נפשי חרא ואז מה שהם עשו הם התקשרו להורים שלי בתוקפנות שנמאס להם שאנחנו מטרידים אותם ושהגיע הזמן שגם ההורים שלי יעזרו. ההורים שלי שלא גדל להם עץ של כסף בתוך הבית מה לעשות, אמרו שהם יכולים לתת 20 אלף. אז אבא של בעלי לקח הלוואה של 100 אלף וסיכם שנשלם אותה כל חודש וכך סגר לנו את החוב. המשכנו לשלם במשך שנתיים ואז הגיע הקורונה ובעלי מצא את עצמו מובטל. ובאותו זמן גם קנינו בית (בניסים רבים הצלחנו לרכוש דירה אחרי כל הגיהינום הכלכלי שעברנו) ושילמנו שכירות ומשכנתא במקביל. אז בעלי אמר לאבא שלו שהוא כרגע לא יכול לשלם את ההלוואה. ובעצם עד עכשיו אנחנו בחנק כלכלי ולא מצליחים לשלם שזה גם בגלל דברים שהצטברו. עכשיו מה שמפריע לי בעצם שהמשפחה של בעלי מסתכלים עלינו כמו על איזה גנבים. נתחיל מזה שסך הכל שילמנו כמעט 100 אלף על חוב שהוא לא שלנו בכלל. דבר שני אני בתור אשה לא צריכה לשבור את הראש ולעבוד כמו חמורה (זה מה שעשיתי בעצם) כדי לשלם על הטעויות של בעלי והמשפחה שלו. שיתמודד הוא הבעל הוא המפרנס. לי יש עול של הילדים והבית וגם עבודה מן הסתם. למה אני צריכה להרגיש לא נעים ולהרגיש כמו גנבת???