אני בחודש חמישי… השכנים משפצים ויש רעשי קידוחים בלתי פוסקים, בעלי חזר מהמילואים אחרי שבועיים וכל רגע נכנס עם עוד שאלה ״איפה הכרטיס שלי״ ״איפה הקלמר״ כאילו אני איזה מודיעין.. אין לי סבלנות בשיט כי אני בצום לפני תרופה שאני צריכה לקחת.. בעלי מודע למצוקה שאני חווה ובכל זאת - הוא בוחר להיעלב כי כעסתי שהוא שואל אותי שאלות כל רגע ושהרעש של השכנים מוציא אותי מדעתי. התעצבנתי שהוא בכלל בוחר לקחת את זה אישית, די כבר, תבין שאני ואתה זה לא כוחות כרגע, אני מתמודדת עם פרץ הורמונים וקשה לי גם ככה ואני מסבירה לו את זה אבל הוא טוען שאני לא צריכה להוציא את זה עליו… כבר איבדתי את זה לחלוטין אז צרחתי עליו וממש נכנסתי להתקף זעם… הוא אמר לי שאני פסיכופתית. ועוד יותר התעצבנתי. ועכשיו אני פשוט כל כך עצובה. כי אני מרגישה לבד. כי הוא לא מסוגל להוציא את הראש מהתחת של עצמו כדי לגלות קצת סבלנות ואמפתיה לסיטואציה שאני חווה… ויותר מהכל - אני מרגישה רע ולא אחראית כלפי העובר, שככה התעצבנתי וצרחתי ועכשיו אני בוכה בלי יכולת להפסיק.. מנסה לנשום עמוק ולהירגע וזה פשוט לא עובר לי…