בהריון שני, ברוך השם אני מודה לאלוהים על המתנה שניתנה לי. אבל מאז שנכנסתי להיריון אני בדכדוך כזה, אולי מתוך ההבנה שהחופש שלי מתרחק ממני שוב. עד שהצלחנו למצוא שגרה טובה לכולנו עם הבן שלי הקטן, גיליתי שאני בהריון שני. אני תוהה לעצמי אם התחושות שלי לגיטימיות שאני רק חושבת על החופש שלי, על האפשרות שיגיע כבר הרגע שנוכל לצאת לנפוש רק אני ובעלי בלי ייסורי מצפון, לעשות בשבת מה שאנחנו רוצים ולא רק בגלל הילדים. איך עוברים את השנים הראשונות שמוקדשות רק לילדים? ממש קשה לי. כמו שזה נראה עכשיו, אסתפק בשני ילדים… אולי זה לא בשבילי האמהות. לא יודעת מה מטרת הפוסט, אולי סתם לפרוק