פוסט פריקה, יש לי ילדה מדהימה יפיפיה ומיוחדת. זו שהפכה אותנו להורים גאים ומאושרים. מגיל ממש קטן הבנו שהילדה הזו היא משהו מיוחד. תחומי ההתעניינות מגיל 0 היו של עומק חקירה והמון סקרנות ורצון ללמידה. ואנחנו השקענו והעשרנו. בגיל 5 הגננת הציעה לנו לעשות הדלגה לכיתה א' כי הילדה פשוט גאונה לעומת שאר בני גילה. ואז הבנו שהילדה שלנו ברמת מיוחדת היא פשוט מחוננת. לפני שתגידו ואו איזה כייף חיים קלים אז רגע. תדמיינו אדם עם רגל אחת יותר ארוכה מהשניה ואוו איזה כייף לו יש לו יותר רגל. אז לא לא כייף להיות עם רגל יותר ארוכה ואותו דבר לא כייף להיות הרבה יותר חכמים (המטפלת הרגשית שלה נתנה לנו את הדוגמא והתחברנו) בקיצור לא עשינו הדלגה כי צבחינה רגשית יש פער. עברנו את שנות הגן והגענו לביהס. הופתענו לגלות שאין שום מענה למחוננים 0 מאופס. לא תוכנית אמירים ולא קדחת! אז איזה כייף שהילדה יושבת בכיתה ומאותגרת שכלית בכלום ושום דבר. וכאן באמת אני אומרת תודה לה' מליון פעם שהילדה גם חנונית וממושמעת כי אם לא הדרך קלה וקצרה להפרעות מתוך שיעמום. אז כן דיברתי בתחילת שנה עם המחנכת שיתפתי אותה ושינסו לאתגר. והיום היא חוזרת הביתה ומספרת לי שכבר למדה בחשבון את החומר לשיעור הבא וביקשה מהמורה משהו מעניין. המורה שלחה אותה לאסוף לכלוכים ולטאטא את הרצפה!!!!!. תגידו ביהס אתן נורמלים ??? למה אין לכם מענה לילדים שהם מעבר לסטנדרט למהההה. למה בכיתה ג' אני מקבלת טלפון מהמורה שאומרת לי עזבי בואי נעלה אותה ישר לכיתה ה' אען לה מה לעשו בכיתה ד'. לא זה לא מקובל עלי תתנו מענה תשקיעו גם באלה שהן חכמות יותר (ביהס רק של בנות) זהו פרקתי את הכאב שלי. כי בדיוק כמו שיש מענה למתקשים שיהיה מענה בביהס למחוננים נקודה.