היי אשמח לדעת אם נשקלים בבדיקת שקיפות עורפית ואם כן למה. תודה!

היי, בשקיפות עורפית רשמו שיש לי שיליה קדמית, אתמול הייתי בסקירה ראשונה והוא רשם שיליה אחורית (ראיתי רק שהייתי בבית) הגיוני? או שמישהו מהם טעה?

בוקר טוב בנות אהי 6 שבועות אחרי לידה ניתן להחזיר את החלב כלומר לחזור להנקה .. ואם כן איך הנקתי שבועיים לאחר מכן הפסקתי. תינוק נולד 1980 ולא הצליח לינוק שאבתי כל הזמן והפסקתי כי זה הרבה תעסוקה . כרגע הוא גדל שוקל 3200 ורומה להחזיר את החלב יש דרך !!

בעלי מחרפןןן אותי וכמה שברור לי שזה גם אני, שזה הורמונלי, עדיין העצבים אמיתיים, והסיבה עדיין אמיתית. גם אם ביום אחר הייתי מתעצבנת פחות. הוא איש חמוד, שמח סהכ, אוהב מאוד את הילדים, אוהב לצחוק ולהשתולל איתם. אבל! הוא לא רוצה לעשות כלום, אף פעם. הוא אומר לי לכי לבד, אבל לבד זה מבחינתי כמו עונש. עזבו שאני לא נוהגת, אז רוב הדברים הם לא מעשיים. נגיד שאני כן נוהגת, או שהוא היה לוקח אותי. מה כיף לי להסתובב לבד עם כל הילדים המתוקים אבל המשוגעים שלנו לבד? אני אסתובב לי לבד בגן חיות? אני אקח אותם לבד לסרט? אם הוא בא איתי אז כולנו כמשפחה עושים משהו, יש לי מבוגר לדבר איתו, לחוות איתו, ואז גם אני נהנית, זה לא רק לילדים. אבל הוא לא אוהב לעשות כלום. המשפחה שלי- עונש בשבילו, אנחנו גרים ליד המשפחה שלו, אמא שלו מזמינה והוא לא רוצה ללכת!!! כל פעם מסיבה אחרת. מעקם פרצוף על כל דבר. הוא אמר לי עכשיו שכולם מלחיצים אותו ולוחצים עליו לעשות דברים שהוא לא רוצה. אבל בעצם, מי זה האנשים האלה? אני! מתייחס אלי כמו קרציה, כמו אדם שכל המהות שלו זה להציק לו. כאילו יש את החובות, ללכת לעבודה, לעשות קניות, לשמוע אותי מדברת, ומצד שני יש לו את הכיף שלו: לשחק עם כמה חברים שלו. ואני כל כך ניסיתי להיות משחררת, וכמה שהוא רוצה שיצא, שיחזור, שיצא מוקדם, אבל זה הולך ונהיה מוגזם, ואני ימים שלמים לבד עם הילדים, מציעה ללכת לבקר את ההורים לו ואני בסוף יוצאת הקרציה!!!! אין מעליב מזה, אין ואז הוא אומר לי (עוד לפני שכעסתי) עשית טעות שהתחתנת איתי, היית צריכה להתחתן עם מישהו שיקח אותך וירצה לעשות איתך דברים על הזמן, ויקח אותך לקמפינג. כאילו לא מספיק שהוא גורם לי הרגשה שאני מתקרצצת על הבקשות לצאת ולעשות, בסוף זה גם אשמתי! זאת אני שעשיתי את הטעות ובחרתי בו. ולכן זה פוטר אותו מאשמה. אח''כ הוא שאל אותי מתי ללכת (עם חבר) ואמרתי לו בכעס שילךךךך כבר ולא יחזור, וכמובן התחרטתי באותו רגע, אבל לא אמרתי לו את זה. אז אחרי כל זה בסוף אני הפוגעת, והוא הנפגע, ואני אצטרך לחזר אחריו ימים וזה לא יעזור , עד שמתישהו זה יעבור לו. הגיוני שהיום יום שישי, והוא לא עובד בדרך כלל אבל ביקשו והוא הסכים. אז דווקא ביום שהוא עובד בבוקר ומגיע הביתה ב2 וחצי, כבר 4 מתחיל לדבר איתי על לצאת!!! ?? אח''כ אני יצאתי בלי להגיד לו (זה לא רגיל) סתם שניה לסופר להביא כמה דברים לעוגה, כשחזרתי הוא יצא בלי להגיד, לקח את הכלב לטיול, חזר שוב יצא בלי להגיד. שאני יודעת שגם אני עשיתי את זה אבל אני הלכתי לזמן קצר, והוא פשוט הלך בלי להגיד לילדים אפילו שלום.

סיפור הלידה הטראומתי שלי … מי שרוצה שתקרא, ושתדע שאינטואיציה אימהית היא תמיד נכונה. זה התחיל בסוף יולי, שבוע 32… התחלתי פתאום להרגיש מיעוט תנועות משמעותי. לא משנה מה אכלתי, הרגשתי אותו רק משנה תנוחות ולא בועט. הלכתי למוקד להיבדק- מוניטור תקין, אולטראסאונד תקין. שוחררתי הביתה רגועה. שלושה ימים אחרי - עדיין מיעוט תנועות. ניגשת שוב למוקד כי זה פשוט לא מרגיש לי נכון - הוא היה בועט חזק והיה מורגש היטב. גם אז - מוניטור תקין, אולטראסאונד תקין. שוחררתי הביתה, קצת פחות רגועה. זה היה ביום ראשון ה3.8. ביום שני, שוב פעם ממש לא רגועה, אבל כבר הייתי פעמיים במוקד, ולמחרת היה לי מעקב הריון במרפאת בריאות האישה (מעקבים עקב סכרת הריון), אז שחררתי. אמרתי שאין טעם ללכת שוב ונחכה למחר. 5.8, 9:30 בבוקר, מגיעה לתור מעקב, נכנסת לאחות, אומרת לה שמרגישה פחות תנועות והיא מכניסה אותי למוניטור. 5-6 דקות אל תוך המוניטור - העובר כנראה משנה מיקום והמוניטור מאבד את הדופק. במשך 10 דקות האחיות מחפשות דופק ולבסוף קוראות לרופא. איל שהרופאה נכנסת, היא רואה האטות דופק משמעותיות ואומרת ״לא לא לא… זה ישירות למיון!״. האחיות מתעקשות שמדובר בתקלה שהיא טכנית ולא בהאטת דופק של העובר (בגלל שחיפשו הרבה זמן דופק). הרופאה מתעקשת שלא. היא מכניסה אותי דחוף לאולטראסאונד לפני שאני ניגשת למיון, האולטראסאונד תקין. עדיין היא אומרת לי ליתר בטחון לגשת למיון. נוסעת לי לבד למיון, בינתיים מעדכנת את בעלי, שמתעקש לבוא להיות איתי, ואני מתעקשת יותר שאין צורך ובטח הכל בסדר ואם יהיה משהו אני אעדכן אותו. בראש שלי… אני שבוע 33, גם אם חלילה קרה משהו, בטח הכי הרבה יאשפזו אולי למעקב, כי לא ממהרים לילד בשבוע כזה. מגיעה למיון, מראה להם את המוניטור מהמרפאה, ומחברים אותי למוניטור. הייתי די רגועה, אפילו אכלתי לי קצת במבה בפנאן וראיתי רילסים באינסטגרם. הרי במשך שבוע הלכתי פעמיים למוקד והכל היה תקין… עשרים דקות לתוך המוניטור, בעודי יושבת עם אחות שמתשאלת אותי כדי לקבל רקע (הליך שגרתי בקבלה למיון יולדות), המוניטור צונח מ150-160 ל70-80. אומרת לה ״תגידי, לא צריך לקרוא למישהו?״, היא עונה ״לא, זה נראה שזה קפץ לדופק אמהי״ אבל האחיות בעמדה כנראה קיבלו התראה והופיעו מיד. תוך דקה וחצי - 4 אחיות + רופאה לידי במוניטור, עושות לי אולטראסאונד עם מכשיר אולטראסאונד נייד ומתשאלות אותי על האירועים של השבוע האחרון. אחרי שלא נצפות תנועות, אני מופנית לאולטראסאונד ״איכותי״ יותר, עם מכשיר והכל, באופן בהול. בחדר הזה, כבר היו 3 רופאים ו5 אחיות. לא ברור לי מה בדיוק ראו שם, אבל דקה לתוך האולטראסאונד, אחת הרופאות אומרת לי ״מתוקה, אני מכניסה אותך לניתוח״. באותו רגע התחלתי לבכות. הרגשתי בסרט רע - האחיות היו מקסימות והחזיקו לי את היד וניסו להרגיע אותי. מסביבי לא פחות מבערך 15 אנשי צוות, חלק מורידים לי את התכשיטים מצד אחד, מצד שני עומד מרדים שמחתים אותי על טפסי ההרדמה, מולי 2 אחיות שמפשיטות ומלבישות לי חלוק, ואני רק מתחננת לדבר עם בעלי רגע ולהודיע לו, אבל הרופאה אומרת לי שאין זמן, חייב להיכנס עכשיו לניתוח. מתקשרת לבעלי בחטוף, בוכה את חיי - ״מיילדים אותי, תבוא עכשיו״ עשר דקות לאחר מכן, התינוק כבר בחוץ. שבוע 33+4. נולד עם אנמיה עוברית חמורה (יצא לבן לגמרי ממחסור בדם). המוגלובין 3 (רק לסבר את האוזן - הנורמה היא בערך 14-15). שמעתי קולות של בכי לחמש שניות והוא כבר הובהל החוצה לטיפול רפואי.תאום נכנסה לחדר הניתוח רופאת הנשים שלי, שהוזעקה לשם מסתבר משום מה. החזיקה לי את היד ואמרה לי שהכל יהיה בסדר. בזמן הזה, בעלי כבר הגיע, אבל היות וכבר הייתי בחדר ניתוח, לא יכל להיכנס. הלך לראות את התינוק בפגייה, שם הבחין בקרוב ל10-15 אנשי צוות שמטפלים בתינוק שלנו … לא באמת הבנתי את חומרת המצב עד לאחר ההתאוששות מהניתוח, שלקחה 8-9 שעות בערך (שבהם לא יכולתי לראות את התינוק שלי). במהלך 4 ימי האשפוז שלי + 2 ימי השהות שלי במלונית, ניגשו אליי בערך 10 אנשי צוות. רופאים, אחיות, יועצות הנקה… מסתבר שהמקרה היה ככ ככ נדיר, שהוא פשוט התפרסם ברחבי ביה״ח. כולם ידעו, כולם הגיעו לדבר… אפילו מנהלת המחלקה להריון בסיכון הגיעה אלינו לדבר, להסביר מה קרה, לשתף אותנו שמתבצע תחקיר בנושא כדי להבין מה קרה ואיך קרה והאם היה פה פספוס כלשהו של הרופאים במוקד או שבאמת לא היו סימנים מקדימים. היא הסבירה לנו, שנוצר שיבוש כלשהו בזרימת הדם בשלייה (גם השליחה נשלחה לפתולוגיה לאחר הלידה, להבין מה השתבש. יהיו תשובה רק בעוד חודש בערך), והעובר פשוט דימם, במשך בערך שבוע (שזה הזמן שהתחלתי להרגיע פחות תנועות), לאט לאט, מחבל הטבור אל תוך מחזור הדם שלי, ולכן היה קשה לעלות על זה, כי לא היה דימום פעיל ברחם, אלא דימום לתוך הגוף שלי דרך חבל הטבור. כל מה שאני יכולה לומר, זה שהשתלשלות אירועים הזויה ומקרית, הצילה את התינוק שלי. שלפי הרופאים, ייתכן ולא היה שורד עוד כמה שעות/יממה, או היה יוצא עם נזק מוחי כלשהו. החל מהתור למרפאת הריון בסיכון, שבמקרה ממש היה שבוע מוקדם יותר (הייתי אמורה ללכת למעקב רק שבוע אחרי, אבל בגלל שלא היה תורים, קבעתי לשבוע מוקדם יותר), והרופאה במרפאה, שלא הקשיבה לאחיות שהתעקשו שהתקלה במוניטור הייתה טכנית ושלחה אותי למיון… אני השתחררתי מביהח ביום שבת של אותו שבוע, התינוק שלי ה נשאר מאושפז בפגייה במשך שבועיים עד יום שלישי האחרון. תודה אלוהים, תודה לך, שהוא פה איתנו עכשיו. האינטואיציה האמנית לא משקרת בנות - אם משהו מרגיש לכן לא תקין, כנראה שאתן צודקות. במקרה שלי מהווה 1% מההריונות ונדיר מאוד, יחד עם זאת, ת אני אגיד לכולכן - תהיו קשובות לעצמכן ולתחושות שלכם, לעובר שלכם ולאותות שהוא שולח לכן. לפעמים זה יכול להיות משהו קטן או כלום ושום דבר, ולפעמים זה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות. בתמונה - הגוזל הקטנטן שלי, איתנו בבית 🩷