פורקתתת אני ככ שונאת את עצמיי לפעמיםםםם יש לי ילד בן5 מהממם ומקסים אני בהריון מתקדם ,אספתי אותו מהגן לקחתי אותו לחוג באמת הכל היה מדהים . איך שמגיעים לבית עזבו רגע את העייפות שהייתה עליו אבל בכללי הוא נהיה נודניק , מרביץ שלא מקבל מה שרוצה או סתם מתפנק ועכשיו העייפות שלי פה יש לה מקום מכירות את זה שאתם מכילות ומכילות ואני האמא הכי סבלנית ואז הוא העיף לי את הפלאפון על השולחן סלון שהוא מזכוכית פתאום עלה לי מ0 למאה צעקתי עליו והרמתי אותו והעפתי אותו כזה לספה בגסות כאילו נכנס בי עצבים שיאאאא ואז הוא ממשיך לבעוט ואני רגע מתאפסת ומנסה להרגיע ולא לומדת לקח פשוט לא לומדת שככל שאני לא רגועה הוא לא ירגע ולא יעזור והוא בועט בי ואני באמת מנסה להרגע לדבר איתו בנועם ושוב עולה לי ואני צועקת עליו / צורחת כבר לא יודעת באמת מאבדת את זה. וכל זה תבינו הוא היה גמוררר אחרי מקלחת אבל נרדם לי בלי לאכול אחרי שליטפתי אותו בגב על הספה .. ואז הופ יסורי מצפון בוקר טוב להם איזה אמא רעהה איך את צורחת ואיך את מתנהגת ותראי איך הוא נרדם מדברת עם עצמי ואוכלת תלב . הילד הזהה הוא כל חיי , נשמתי ועולמי כל מי שמעיד מהצד שאני אמא נדירה וסבלנית ושתדעו שאני מתגברת על הכעס שלי כלפיו המון פעמים אני מרגישה טוב ממש ושאני מאבדת את זה באלי למות ! מנסה להגיד לעצמי שמנגד אני אנושית , אחרי יום בעצמי וכן לא פשוט. אני פורקת כי אני רוצה להאמין שאני לא לבד אבל זה באמת שורף לי את הנשמה . יש לציין שבעלי גם איתו הרבה משפחה שזה לא ישמע שאני יום יום ככה איתו . אבל לא קל לי 🥹