אני מריגשה בדיכאון. כל כך הרבה דברים לא טובים קורים. וברור שאין לי זכות להתלונן כי המצב במדינה אבל בכל זאת, קיים בי סבל, רבה המון עם הבעל, הילד מתחיל ממש להוציא אותי מדעתי ומתפרע הבית מבולגן ומסריח אין קניות אין אוכל הכל מוזנח ודפוק ואני בהריון,בלי כוחות, לא יודעת לקחת את הפיקוד ולסדר לא יכולה לבקש מבעלי כי הוא עושה רק מה שהוא חושב לנכון ולא מה שחשוב לי והוא מבחינתו לחיות בבלגן וסירחון ולא מעניין אותי שזה עושה לי דיכאון לחיות ככה אני יודעת שאני חווה את זה בקיצוניות בגלל ההורמונים אבל בא לי להיפרד ממנו, לחיות בלעדיו, בליעל הבעיות שהוא מערים עלי, לשים את הילד במעון ולקבל כמה שעות שאני יכולה לסדר את הבית החדש אולי אני לא מוצלחת כמו שחשבתי, אולי זה גדול עלי חינוך בייתי וזוגיות?אולי אני פשוט כמו ההורים שלי וסתם עובדת על עצמי שאני אחרת? שורה תחתונה בא לי להעלם לתוך בור ולא לצאת משם לא מסוגלת להתמודד עם המציאות יותר