היי יש לי תינוקת בת 3 וחצי חודשים ואני ובעלי במשבר רציני, כל שבוע ממש רבים. אני כל היום לבד איתה, שואבת ומטפלת באהבה והוא יוצא מהבית סביב 6 בבוקר וחוזר הביתה סביב חמש וחצי - שש בערב, אם אני לא אבשל אז לא יהיה אוכל, המקסימום שהוא עושה לפעמים חותך לנו ירקות. סה"כ מאכיל אותה פעמיים כשאני שואבת. הלילה האחרון הוא אמר שיעשה סטרליזציה כדי שאוכל לישון קצת והיתה לי שאיבה מיוחדת עד שסיימתי הוא עשה סטרליזציה חלקית ובא לעלות לישון ואני כעסתי כי לי עוד נשאר לעשות סטרליזציה למה שנשאר ועוד התארגנויות לשינה אז באתי אליו אמנם בתוקפנות שהוא עולה לישון וכולה פעם אחת.. והוא אמר שאני כפוית טובה והתחיל להרים את הקול כי נדנדתי לו למרות שהבת שלנו הייתה בחדר מפה לשם בא לזרוק עליי כרית אז טפחתי לו על הרגליים והוא התחיל לקלל בקללות שמעולם לא קילל (הוא התחיל עבודה חדשה לפני שילדתי עם טיפוסים שכל הזמן מקללים) ומפה לשם הייתה אלימות שלו כלפי ושלי כלפיו והבת שלי התעוררה בבכי. אני יודעת שהייתי צריכה לשתוק ולוותר ולהבין שזה הטיפוס ולא בא לי להתלונן אבל קשה לי אני אוהבת מאוד את הבת שלי אבל לפעמים אני פשוט קורסת. חשבתי כבר כמה פעמים על גירושים כי בעבר הרחוק היה לנו מצבים כאלה של שפלות. אני מרגישה כמובן שקופה הוא טוען שהוא תמיד מנסה וזה היכולות שלו וכל הזמן עייף. אני אמורה לקבל את המצב? מאז הוא יצא ולא חזר הביתה .. כואב לי שאני לא מצליחה לפעמים לבלום את עצמי ולשתוק אבל גם אם אני כועסת הוא לא מנסה להבין או לרכך אותי.. לא בא לי לגדל את הבת שלי בבית מלא ריבים קשים. מה עושים??