**פוסט פריקה** אני ילדתי ממש לפני שבועיים וחצי, אני והבן זוג שלי עוברים תקופה לא פשוטה. אני חושבת שאנחנו ניפרד, מרגישה שהוא ממש התייאש ממני. אני כאובה עדיין, וכשאני לוקחת בערב את הכדורי ברזל אני ממש מרגישה כמו סמרטוט פיזית ואז אני בוכה שקשה לי וכל זה.. ומשתדלת לעשות דברים גם בבית. וממנו אני מרגישה ייאוש, יכולה להבין אותו. הוא צריך להוריד את הכלב 3 פעמים ביום (הכלב מבקש גם לצאת בלילה ולא רק בערב) והוא גם עובד כמעט 12 שעות כל יום. ואני מרגישה ממש רע שאני מציקה לו ואומרת לו "תעזור לי רגע עם הילדה, כואב לי." אני יודעת שהוא גם צריך לעזור עם התינוקת אבל עדיין מרגישה ממנו כאילו הוא רוצה להיפרד אבל נשאר בגלל התינוקת. אני לא יודעת למה אבל התחושה הזאת חזקה מידי. אני ממש לא רוצה להגיע למצב של פרידה אבל מרגיש לי שהתקופה הזאת ממש מובילה לכיון. ואני בוכה כשהוא לא בבית בגלל התקופה הזאת. כאילו בהריון הכל היה פורח והתחברנו יותר ואנחנו 7 שנים ביחד אבל עכשיו כשהתינוקת בחוץ זה מרגיש ההפך שאנחנו מרוחקים יותר. ושהוא לא מוכן להיות איתי לבד אפילו לשעה.