אולי משהו לא בסדר בי… אני רואה הרבה נשים שאומרות שהילד שלהן הוא החמצן שלהן, כל החיים שלהן. ואני מרגישה בושה ושכאילו מצופה מהאישה לתת את כל כולה לילד על חשבון עצמה גם. למה אני לא מרגישה ככה לפעמים… אני מאוהבת בילד ושלי ומשתדלת לתת לו את הטוב ביותר שיש לי להציע, מחבקת שרה לו משחקת, אבל יש לי חיים ואת עצמי ואני לא ״מכורה״ אליו כמו רוב האמהות. מה הבעיה בי ?! אני אוהבת אותו הוא חלק ממני אבל הוא לא החמצן שלי כי יש לי עוד תחומי עניין אני מרגישה רע שאני לא אובססיבית אליו