ילד ראשון בן שלושה חודשים ובעל במילואים גרים רחוק מההורים אני עושה שבוע בבית שבוע עם משפחה השבוע בבית-קשוח, בדידות אין עם מי לחלק את המטלות כל בכי זאת רק אני השבוע אצל המשפחה- משחה גדולה ברוך ה כן יש עזרה אבל ברגע שזה נוגע לבכי מקלחות זה אני (איו לי בעיה אם זה) אבל הילד ישן הרבה פחות ממה שישן בבית, אין את הלוז שלו והנוחות שלי ובקיצור אין כמו בבית אני מרגישה שאני בשבועיים האחורנים מרוקנת נפשית ופשוט אף אחד לא מבין אותי אני לא מחפשת רחמים כי אני לא מסכנה יש לי ילד מושלם טפו חמסה אבל כן נפשית קשה לי,המעבר של השבוע שבוע, האי ודאות הזה זה שההורים של בעלי מצפים שאבוא גם אליהם, שומרת שבת אז אם עושים שבת אצל דודים זה לנסוע אליהם ולישון שם מרגישה שאין לי שום פינה מנחמת וואלה תאמת ? חשבתי שבעלי מבין את הקושי שלי,התמודדות שלי אבל הוא לא !!!!!!! קרה משהו ממש ממש טיפשי ביום חמישי שיצא לאפטר הוא חזר והראש שלו היה דבוק לטלפון כאילו זה הדבר היחיד שיש לו בחיים. אמרתי שאני רעבה ושאלתי אם באלו להכין לי איזה משהו הוא אומר לי את רעבה לא אני…אוקייייייייייי(אם זה היה מצב הפוך כבר הייתי במטבח בעמידת ראש אם צריך) אחרי זה אמר לי בואי נלך קצת להורים שלי מאגו אמרתי לו שאין לי כוח והוא אומר לי עד שאני יוצא באלי שנהיה ביחד מה הקטע של ההתנהגות הזאת אחרי זאמרתי לן שעבר עלי שבוע לא טוב וואלה וויכוח כל כך טיפשי גרם לי הרגשה שהוא פשוט לא מעריך אותי,לא מבין את הקושי שלי נמאס לי שבהודעות רושם לי את לביאה , את מלכה אבל כשמיע לא מתייחס אלי ככה כן זה על זה שבקשתי לאכול!מה קשה לך לפנק אותי? עלק מעריךךךךךךךךךךךך אני פשוט מבואסת עליו באמת