** פוסט פריקה** ואי בעלי מכעיס אותי ברמות. פאקינג שבוע 37 מחר, מבקשת ממנו שיוריד את הכלב בערב וגם על זה עושה פרצופים. לא מכינה ארוחת ערב יותר כי קשה לי וכואב לי והוא מתלונן. לא משנה מה אני עושה הוא בא בתלונות. אני מבינה שקשה לך כרגע בעבודה אני תומכת בך ונותנת לך את ההקשבה והצומת לב שאתה צריך. אבל לעשות פרצופים וסצנות בשביל שאתה תעמוד ותבשל או שאתה תוריד את הכלב כי בערב יש מלא כלבים ואין לי כח פיזי להתמודד איתם גם בזמן משחק צריך להשגיח עליהם כי כלבים בכל זאת. וזה ככה רק בשבוע האחרון (משבוע שעבר כאילו). יחתיכת אדיוט כואב לי וקשה לי ואני רציתי לעבוד אפילו כמה שעות ולא היית בעד כי זה מסכן אותי ואת העוברית. אבל לפחות תנסה קצת להתחשב בעובדות בשטח שפיזית קשה לי ולא לעשות פרצופים. ומה הכי מעצבן המשפחה שלו, די שישחררו. אין לי כח אליהם ונמאס לי את אח שלו אומר בלופים אתה אלכוהוליסט ובלה בלה ושקרים וחושב שהוא מבין הכל. נמאס אתה כולה בן 25, עדיין לא מבין הכל. ואמא שלו שדוחפת תאף לכל דבר (יותר גרועה מריקי מסברי מרנן). וזה שבעלי רוצה לצפות במשחקי כדורגל עם חברים שלו ועם בירות זה לא הופך אותו לאכוהוליסט. קיצור חודש 9 חוגג עם מלאאא עצבים וחוסר סבלנות.