אוף אני ממש לא האישה והאמא שאני רוצה להיות. כל החיים חלמתי על בעל וילדים והייתי בטוחה שאני אהיה אישה מושלמת ואמא טובה וסבלנית אבל אני מוצאת את עצמי קצרה עם בעלי, רבה איתו על כל דבר, חסרת סבלנות לילדים ולא מכילה כמו שהייתי רוצה (יש לי שתי תינוקות). אני יודעת שתגידו שזה אנושי ושכולנו בני אדם ופנטזיות לחוד ומציאות לחוד, אבל הפער בין מה שחלמתי ואני עדיין רוצה להיות לבין המציאות גדול מדי. אני כל-כך אוהבת את הילדים שלי, ברגע שהם נרדמים אני מתגעגעת ומסתכלת על תמונות שלהם, אבל כשהם ערים אני מוצאת את עצמי עייפה וחסרת סבלנות, מרימה את הקול, מתנהגת כמו שאני הכי מאמינה שלא צריך להתנהג (לדוג׳: הבת שלי לוקחת לי את הפלאפון ולא מוכנה להחזיר למרות שאני מבקשת אז בסוף אני לוקחת ממנה בכוח).. אני כועסת על עצמי ומרגישה רע שהתנהגתי ככה.. בא לי להיות אמא מכילה ורגועה ואישה טובה שזורמת עם בעלה, אבל אני מרגישה שאני קשה איתו ורק רבה איתו וקשה עם הילדים.. לא משנה כמה אני אנסה.. לא בא לי להיות כזאת ואני לא מצליחה לשנות את זה. אני מרגישה שאני ממורמרת הרבה מהזמן, למרות שאני מאוהבת במשפחה שלי והילדים שלי הם התגשמות כל חלומותיי, אבל ביומיום קל לשכוח ולהיכנס למירמור שאין לי שנייה לעצמי וקשה לי ואני עייפה.. בעלי באמת מקסים ועוזר לי בכל דבר שאפשר, אם אני רוצה לצאת קצת בערב הוא נשאר איתם לבד (לא להרבה כי אני מניקה אבל זה נותן אוויר לנשימה) וכשהוא בבית הוא עוזר מאוד, אבל אני מרגישה שהוא לא באמת מבין כמה קשה לי לבד איתם בבית (אני מודה על זה ורוצה להיות איתם אבל זה קשה) ואנחנו רבים המון!!!! אני כבר מתוסכלת ומיואשת מהריבים האלה.. והילדים שלי מקסימים ומתוקים!!! אבל הגדול שובב מאוד וזה מוציא ממני צדדים שאני לא אוהבת בי ודברים שהייתי רוצה שלא יהיו.. כמה שאני לא מנסה אני לא מצליחה לעבוד על זה ולא יודעת מה לעשות.. לא יודעת איך תוכלו לעזור אבל הייתי צריכה לפרוק.. אם למישהי יש עצה אשמח לקבל