היי, אני אשמח לפרוק כאן ואולי גם לקבל עצות מכן או אפילו הזדהות מסוימת. אני בהריון ראשון, הריון בסיכון אבל זה לא מה שמשנה. מאז ה7.10, והאמת שגם לפני, אני מבינה שהמציאות כאן היא מציאות שקשה לגדל בה ילדים. אנשים שמגיעים מחו״ל ולא רגילים, שומעים בומים נלחצים בוכים וחוזרים בחזרה למדינות שלהם. זה גורם לי להבין שהתרגלנו למציאות אכזרית. האם אני רוצה שילדיי יגדלו במקום כזה? אני מפחדת שיש לי בן, כי אז מה? הוא יתגייס ואולי לקרבי? ומה שעושים להם אחרי המלחמה, האשמות ברצח של מחבלים, ומיסים שלנו שהולכים למחבלים בין היתר.. ואין לזה סוף. ובעצם, האם אני רוצה בת? אחרי מה שהבנות במסיבה, בקיבוצים עברו? התצפיתניות שלא חוזרות הביתה? קשה לי, אני במשבר עם המדינה, אני אוהבת את הארץ שלי אבל המדינה פשוט קשה לי כל כך. אני לא יודעת באיזה מקום יכול להיות אחרת, אבל אני ככ מפחדת על העתיד של התינוק או התינוקת שלי. בעיקר שלקח לי כל כך הרבה זמן להכנס להריון, וכל הבעיות הבריאותיות שלי.. מרגישה חוסר אונים. בבקשה אל תשפטו אותי.