אז חזרתי מאשפוז אחרי שבוע של קורונה עם חום גבוהה בקושי יכולתי לזוז אני נוסעת הביתה בתקווה שבעלי חשב עליי והקל עליי עם הבית נכנסתי בדלת וחשכו עיניי הכל מבולגן מסריח לא טורח לזרוק את הזבל יותר כי ״אופס שכחתי״ או שדןרש ממני ברמה של אפילו לא לטאטא או כלים יש ריח לא נעים בבית פשוט יצאתי עליו. יצאתי עליו ונכנסתי לסטרס לא מספיק אני בחודש 7 אוטוטו 8 , מספיק היה לי מתיש בביח , הוא לא טרח אפילו לבוא ולבקר אותי או לשאול לשלומי שאל רק אחרי ששאלתי אותו מה הקטע שהוא מתעלם ממני הוא גם מצפה שכשאני אחזןר מהביח אני אתחיל לנקות את הבית כי הוא לא יודע לעשות דברים. מודה נשברתי בנות פשוט נשברתי התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה מרוב ייאוש אני באמת לא מבינה למה גברים ככה? לא חושבים על הנשים שלהם לפעמים? לא בא להם לעזור או להקל עליה? כמובן שכעסתי עליו למרות שאני מותשת ועייפה מהתרופות שקיבלתי והוא בסבבה שלו אומר ״הכל בסדר הבית נראה בסדר״ הודעתי לו שאני יותר לא עושה כלום והוא מעכשיו דואג לעצמו נשבר לי כבר הבריאות הנפשית שלי פשוט מדרדרת הבן אדם שם את הגרביים המסריחות שלו על השולחן עבודה שלי אין לי כוח