גיל שנתיים וחצי חייבת עזרה . לבת שלי ניהיה משהו בזמן האחרון הזוי הזוי הזוי. היא מתחילה לבכות ולצרוח על כל דבר שלא הולך או לא מקבלת ואז קוראת לי שעות אמא אמא מוצצי (שאני יביא לה מוצץ ) ורני הכי סבלנית בעולם באה מביאה לה מנסה לעזור . אני מביאה לה את המוצץ שהיא בוכה לקבל אותו כאילו מינימום משהו מת ואז היא פשוו מעיפה אותו זורקת!! ומתחילה לצרוח אמאא מוצצי בבכי נוראי וחוזר חלילה . מה עושים עם זה

הייי בנות , אני נמצאת כרגע בשבוע 5+5 בעלי ואמא שלי יודעים על ההיריון כי בעלי במילואים ואני צריכה מישהו שיבוא איתי לבדיקות .. מתי סיפרתי להורים שלכן ושל בן הזוג??

מי קנה אצלכם את הקניות ללידה ראשונה??

לבד פשוט מרגישה בודדה תקשורת גרועה עם הבעל במשפחה מהצד שלי אני המקשיבה והתומכת כך שלי אף אחד לא מקשיב ולא חושב שצריך לתמוך. אני נראית כל היום מחוייכת בעבודה לכאורה הכל מושלם כולן בטוחות שיש לי מליון חברות ואין לי אפילו אחת שהיא חברה אמיתית. היום זה היכה בי יצאתי מהמרפאה שלחו אותי לסדרת בדיקות והרגשתי שאין בעולם מישהו אחד שזה מעניין אותו. דחפתי הכל לתיק. ומאז פשוט יושבת וכואבת את מצבי. הנחמה שלי והשפיות שלי זה רק הילדים. אבל מרוב תחושת בדידות אני מוצאת את עצמי מחבקת אותם וחושבת בלב: מה אעשה ביום שיגדלו ויעזבו את הבית? אהיה ממש בודדה. בעלי אדם לא תיקשורתי. אוהב אותי ורוצה להיות בסדר. בפועל, חוסר תקשורת כמה שאני מנסה. תמיד אני זו שתומכת בסביבה, מקשיבה, מייעצת, אבל מה איתי? למה אף אחד לא חושב שגם אם אני נראית חזקה, ואחת שטוב לה, מותר לשאול אותי מעבר, להתעניין באמת ולתת הרגשה טובה. קשה. אם יש לכן חברת אמת, שמרו עליה ותעריכו את זה. זה יכול להיות אמא, אחות, בעל, או חברה. אצלי, כל אלה לא רלוונטים. אני הפסיכולוגית שלהם ומבחינתם כנראה שאצלי הכל מושלם. גם אם אספר שאני מאושפזת, אני בטח מסתדרת.. כי זאת אני. לא אוהבת להתלונן ולא להעזר באף אחד. מה אני עושה לא נכון. אוף.