התיעצות: קצת חפירה יש לנו ילדים צמודים. חצי מתוך בחירה. רצינו הריון נוסף אבל לא האמנו שאני אכנס להריון שוב כל כך מהר ויעבור בקלות אחרי שפעם קודמות היו הפלות וקשיים בקליטה ונדרשתי לטיפולי פוריות. זה מאוד מאתגר ואנחנו גם בתקופה כלכלית לא יציבה כי בדיוק פיטרו את בעלי. אין לי ספק שימצא עבודה חדשה בקלות אבל זה מאתגר שרק אני עובדת. בנתיים בעלי מבחינתו סגר את הבאסטה. הוא אומר שכל כך קשה לקום אליהם בלילות או להתרוצץ בין ילדים שצריכים אותך ולא בטוח למי לגשת קודם. אפילו ששניהם במסגרות. הוא אוהב אותם מאוד אבל זה נורא קשה. ומבחינתו מה שיש זה מספיק. הוא אומר שמה שמחזיק אותו ברגעים קשים זה לדעת שלא יהיו עוד ממה שכבר עברנו ( שלב הניובורן למשל לא יחזור יותר) אני לא ממש בטוחה שזהו מבחינתי. אני לא רוצה עוד ילד ברגע זה, אבל אני חושבת שבהחלט יתכן שארצה אחד נוסף בעתיד כשנתייצב ואז זהו. מאוד קשה לי עם זה שהוא בכלל לא מוכן לשמוע על זה. אבל החלטתי שאני לא לוחצת ואדבר על זה שזה יהיה רלוונטי. הבעיה היא שאני מרגישה שפשוט אסור לי להתלונן. שכל פעם שקשה לי ואני מעיזה לאמר את זה בקול זה מיד יתויק וישמש כנגדי כל פעם שאני בחצי פה רומזת שאני עוד חושבת על ילד נוסף בעתיד. אז אני סותמת. אין תלונות. אבל ממש קשה לי עם זה. אין לי איפה להוציא קיטור, ומצד שני הוא כל היום מקטר ואני צריכה לנחם אותו כי אני זאת שלכאורה רוצה ילדים. איך לצאת מהמצב הרעיל הזה?