*פוסט פריקה* אני בהריון ראשון ואני מרגישה כאילו מצפים ממני ומבעלי שלי שהכל יהיה מוכן בבית לפני שהתינוקת תיוולד + סליחה על הביטוי, מבלבלים לנו תמוח שאנחנו חרא שלא עוזרים למשפחה ולא מבקרים אותם כי סליחה באמת שבעלי עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה כי אני לא יכולה לעבוד, ובכלל אם אנחנו עושים מה שנראה לנו לנכון מבלי לערב אף אחד, המשפחה שלו עושה לנו סצנות. דוגמה הכי פשוטה פעם בכמה זמן דוד שלו מחליט שהוא לא הולך לעבוד ומחליט לשתות ולעשות באלגן, אשתו מעיפה אותו מהבית שלהם בתקופה הזאת וציפו מאיתנו שהוא ישן אצלנו ובעלי לא הסכים (גיליתי את זה אתמול) ובצדק עם כל הכבוד שילך לאמא שלו או לאחיין השני שלו, בעלי אמר "אין לי בעיה לעזןר לו אבל שלא יבוא וישן אצלי " הוא צודק כי בפועל אני באמצע חודש שמיני, אין לי כח לא מתאים. בטלפון לא עשו לו סצנות עדיין אבל אני יודעת כשבסופש ניפגש עם המשפחה שלו ההורים ואח שלו, יהיה לנו סצנןת של כמה אנחנו לא בסדר. לא מבינה את זה למה אנחנו צריכים לסבול תחרא הזה כל פעם כשהוא מחליט לשים פס על החיים שלו לתקופה קצרה ולחזור לעבוד. אז זה או שחופרים לנו עד כמה אנחנו לא בסדר שהחדר של הילדה בבית לא מוכן כי מפחיד אותי לסדר לפני הזמן וכשבעזרת השם אני אלד חברה שלי שכל הציוד אצלה היא ובעלה יסדרו אותם אצלנו בבית. די באמת שזה כבר נמאס עליי, או שאנחנו יוצאים האנשים הלא טובים או שחופרים לנו על מה לעשות בבית שלנו. נמאס לי באמת. ולדבר לא באמת עוזר, אם זה היה מהצד של המשפחה שלי הייתי צועקת עליהם וזה נגמר אבל בגלל שזה מהצד שלו צעקות לא יעזרו וגם להתעלם זה קשה לי. איף באמת