היי, פוסט קשוח קצת. לא מאמינה שאני מרגישה ככה בכלל. כותבת כדי לפרוק.. מאז מתמיד אהבתי ועבדתי עם ילדים .. חכיתי כל כך להיות בהריון ואז הגיע הבן המתוק שלי לפני 8 חןדשים, אני משןגעת עליו מאהבה אני 24/7 סביבו בקושי סומכת על אנשים שישמרו עליו אולי רק על אחותי ועל בעלי(אבל כשהוא בבית שלנו ולא אצל אמא שלו) על אמא שלי ואבא שלי גם סומכת אבל לא יודעת לא בא לי שמפריע להם או משהו בקיצור הוא ישן איתנו בזמן האחרון ההרדמות קשות הוא מחפש אותי במיטה מתוך שינה ועד שלא נרדם חזק אני לא יכולה לזוז מהמיטה בעלי עובד לילות אז יוצא שאני איתו 100 אחוז כל הזמן אני בהריון שני ברוך השם שבוע 13 יש לי מחשבות של אין לי כוח לכלום, של אולי לשים את הקטן שלי בגן מה שלא חשבתי בחיים אולי לצאת להנות קצת יותר להתשחרר כי עם שתי ילדים זה אחרת קשה לי ויש לי כבר יומיים מועקה קשה בלב לא יודעת למה ומה זה מנסה לשייך את זנ להריון אולי הורמנים שיעברו אבל משהו שלא בא לי כלום לא בא לי לישון לא בא לי לקום לא בא לי כלום ממש