נמצאת בחלד עם תינוקת בת 4 חודשים מתוקה וטובה. כמובן שאני איתה 24/7 דואגת לכל מה שצריכה ולתחזוקת הבית (נקיון, כביסות, אוכל קניות שעושה בדרכ שהיא איתי על מנשא וכד..). מתעוררת בלילות להאכיל. בעלי עובדת כל השבוע מחבד שישי שבת ןגם באמצע שבוע לוקח יום חופש סוג של לעזור לי...שורה תחתונה בימים שהןא לא עובד אני זו שעדיין קמה בלילות להאכיל,היחידה ששוטפת בקבוקים. מעסיק ומשחק איתה כשאני מבקשת אבל הכל עליי... אני מבשלת תוך כדי איתה והבחור ישן... מרגישה שאני לא באמת מעניינת וכל עוד רואה שהכל מתוקתק ישן ןנהנה מהטוב הזה. כמובן שדיברתי וביקשתי וכשהוא איתה הןא מאוד אוהב ומחבק וכו... אבל לדוגמא גם כשקם בבוקר ואני מחכה רק לשתות קפה אחרי שהייתי איתה בלילה והעסקתי גם בבוקר לוקחלו המון זמן... היום הרדמתי אותה בחדר שלה.. אני לאט לאט צלילה ליצור לה הרגלים גם בשינה וגם ביום ומזהה כשהיא עייפה. היום ניסיתי חהרדים בצהריים ולא הצלחתי ןהוא החליף אותי... בשנייה אחת הוציא אותה מהחדר לאור ושאלתי למה... היא רק צריכה קצת עזרה בלהרדם והוא ענה לי לארק את מחליטה היא לא רק הילדה שלך.כך בשנייה הרגשתי שכל מה שאני עושה איתה הורס לי בבת אחת...הכניס לחדר שינה ועשה חושך ואני כעסתי כי מה ההגיון להעביר ולטרטר אותה לחדר אחר חשוך... אז כן כיסתי ושאלתי למה לא להקשיב לי בכעס ותסכול. הוא מצידו אמר לי להרגע ומהר בטון מאיים והמשיך ב"אני אתן לך פצצה". יש לציין שזו לא פעם ראשונה סגנון הדיבור הזה.. השארתי אותו להרדים ויצאתי מהבית. בוכה. מתוסכלת. נמאס לי. יש לנו ילדה מדהימה. זהב באמת... אבל לא רואה איך אפשר להמשיך חיים שלמים איתו. ביומיום הכל סבבה.. אך ברגעי כעס אלה התגובות הקבועות שלו. פרקתי... אם מישהי בכלל קראה את כל זה..