מה שאצלנו עבד זה שהבנתי שמה שמפריע לה עם אבא זנשמבחינתה אני הדמות המטפלת העיקרית שלה. כלומר זו שמקדישה את כל תשומת הלב אליה, זו שמאכילה, ובעיקר מנחמת אם היא בוכה או מקבלת מכה למשל. ברגע שהתחלנו לעבוד על זה שגם הוא יהיה זה שיתן חיבוק אם היא בוכה, הוא יהיה עסוק איתה מהרגע שחוזר הביתה מהעבודה בצורה מלאה בדיוק כמוני...אז לאט לאט היא הפשירה ונתנה לו מקום גם לדברים אינטימיים יותר כמו החלפת חיתול ומקלחת. היום אנחנו חצי חצי בהכל מבחינתה. פעם בא לה יותר אותו ופעם אותי

וגם צריך לקחת בחשבון שאם הוא חוזר מאוחר בעבודה היא צריכה קצת זמן הסתגלות אליו (כן כל יום מחדש) שבו הוא ממש משחק איתה ומקדיש לה צומי

כמו שתיארת, גם אצלנו כנראה היא רואה אותי כדמות המטפלת והעיקרית.. הוא מגיע אליה מדיי פעם לנחם אותה כשהיא בוכה או מקבלת מכה, רק שהיא מתחילה לבכות יותר חזק ולצעוק כשהוא זה שמנחם אותה.. וזה מאוד מתסכל אותו (וכנראה שגם אותה) ..