אני רוצה לשתף קצת.. יש לי בן בכור מתוק שאני אוהבת אותו כל-כך ודואגת לו מאוד, כל ההריון שלו הייתי בסטרס מטורף, הייתי במצב נפשי רע, ב״ה התפתח עד עכשיו נהדר, אך לא הולך בגלל גמישות יתר, אציין שאני גננת לילדים עם אוטיזם והפרעות התפתחות שונות, אני עובדת במערכת ומבינה כמה הילדים האלה נופלים בסוף בין הכיסאות אני נפגשת עם ההורים שלהם ופשוט מרחמת עליהם, בפחד תמידי שאצטרך להתמודד עם דבר דומה לשלהם. משתדלת לפתח אותו ללמוד ולקרוא הרבה, לאחרונה הוא חוטף לי התקפי זעם לא מהעולם הזה, קשה להרגיע אותו, הוא פשוט מתעצבן מכל דבר, זה דפוס התנהגות כל-כך לא נעים שכנראה זה הדפוס שלו ואני באשמה תמידית שאולי בגלל שהייתי כל ההריון בסטרס גרמתי לו לדפוס הזה, אמא שלי לא מוסיפה ולא מפסיקה להגיד לי שיש לו בעיות התנהגות והוא פתיל קצר ושגם כשאני הייתי קטנה היו לי קשיים והיא גם עברה איתי, אני בתור ילדה שמעתי ממנה שבגללי היא עצבנית שאני הייתי ילדה קשה, חשוב לציין הייתי ילדה עם קצת לקויי למידה, ההתנהגות שלי הייתה מקסימה הייתי ילדה טובה כל-כך, אבל עד היום היא מזכירה לי תמיד בגללי היא הייתה עצבנית ולחוצה והינה עכשיו יש לך ילד תרגישי מה זה, זה פשוט מצער אותי כל כך, אני רוצה להיות אמא טובה, אני עושה הכל בשביל שיתפתח נכון אני לא רוצה שירגיש את מה שאני הרגשתי כשהייתי ילדה,תמיד מאכזבת את אמא שלה, קשה לי אני כרגע בהריון שני ואין לי מושג איך מתמודדים עם הרגשות אשמה של האימהות