סתם פוסט פריקה: שנה מנסים להיכנס להריון. בכל חודש הייתי קובעת תור עתידי לרופאת הנשים שלי, לזמן משוער שבו אמור להיות דופק, כי זמן ההמתנה אליה ארוך ואני יודעת שאם אקבע אליה תור כשכבר אראה 2 פסים- זה יהיה לשבוע מתקדם מאוד מאוד של ההריון, מה שיפגע במעקב התקין. לכן, כשהחודש סוף סוף נקלטתי, הלכתי לתור שקבעתי ממזמן למרות שאני רק בשבוע 4 פלוס 5 וברור שלא יראו דופק. ובכל זאת התבאסתי ממש שלא ראו אפילו שק..

אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי יש לי תינוק בן עשרה ימים בבית והתחילתי להרגיש לא טוב בדקתי חום יש לי 38.1 והוא על הנקה אם אני שואבת לו אני מעבירה לו משהו? אני ממש מפחדת אני לא יודעת איל לטפל בו או לגשת אליו שלא ידבק ממני

פורקת, התחלתי טיפולי פוריות לאחרונה, עשיתי טיפול אחד, והיום עשיתי בדיקה ביתית כעבור שבועיים והיא הייתה שלילית, תוהה אם יש טעם סכעל לעשות בוא מחר כפי שהרופא המליץ.. מרגישה ממש מבואסת😞

היי בנות מחפשת סתם לפרוק אבל מי שרוצה יכולה להגיב כמובן. אז אתחיל מזה שכבר בתקופת ההריון הרבה פעמים הייתי בדאון כזה והייתי במצב של דיכאון כי הייתי יושבת כל יום כל היום בבית (ואני בכללי בן אדם מאוד פעיל ותמיד רק מחפשת לעבוד ולעשות גם כשאין מה לעשות בעבודה אני מוצאת לעצמי מה לעשות)ובקושי יצאתי מהבית גם כי לא חשפתי את ההריון אפילו לא בפני החברות הכי טובות שלי עד שבוע 23 ואז כבר נהיה לי קשה מידי פיזית אז נפגשתי איתן רק פעם אחת וזהו אז דיי התנתקתי מהעולם ושכחתי כבר מה זה אינטרקציה אנושית וכל פעם שיוצאת החוצה מרגישה כאילו הגעתי לעולם אחר.וגם הפסקתי לטפח את עצמי לגמרי ועליתי גם המון המון במשקל (39 קילו,מאישה ששוקלת 54-56 למצב של 95 קילו שלא לדבר על כל הסימני מתיחה בכל הגוף אין חלק בגוף שאין לי בו סימני מתיחה)כל ההריון הרגעתי את עצמי בזה שאחרי שאלד אני אוכל לרדת במשקל שזה יקח זמן אבל זה לגמרי אפשרי ובתכלס זאת לא טעות כי עד עכשיו(היום בדיוק בדקתי) ירדתי כבר 18 קילו מתוכם בלי לעשות ספורט בלי לעשות כלום.אבל עדיין רוב הזמן מרגישה פשוט בדיכאון כי אין לי עם מי לדבר ככ ולא ככ יכולה לצאת עם חברות או אפילו עם התינוקת(בת שלושה חודשים)לקניון או משהו גם כי מפחדת וגם כי אין כסף אנחנו דיי מתנהלים רק מהכסף של הבן זוג כי לא עבדתי כל ההריון אז תלויה בו(לא רואה בזה משהו רע פשוט סתם חרא שאין כסף ולא יכולה לצאת ולקנות לה או לעצמי מה שבא לי ומתי שבא לי וזה לא בגלל שהוא מגביל אותי אלא כי באמת אין כלכך כסף).בעבר הייתי צובעת את השיער קבוע,הייתי עודה בנייה וציפורניים ברגליים,גבות(גבות לעצמי) וממש השקעתי מאז ההריון פשוט שמתי פס על עצמי והפסקתי להשקיע ובתכלס עד היום זה ככה,היום פעם ראשונה מזה שנה וקצת (היו לי פתאום תגובות אלרגיות חריםות לצבע וזאת אחת הסיבות למה גיליתי על הריון)ולפני שילדתי עשיתי ציפורניים בידיים ורגליים וגם זה היא רק גזרה לי אותם בצורה ישרה ושמה לק שקוף כי כמו מטומטמת ישלי הרגל רע של כסיסת ציפורניים ואז ילדתי והרגשתי חרא אמא וחרא הכל היה לי קשה נפשית ופיזית אז המשכתי להזניח את עצמי.מצאתי אפילו מישהי באינסטגרם שעושה אימונים לנשים אחרי קיסרי וכו כדי להוריד את הפאוץ האימהי ולרדת במשקל ואני כבר שבועיים אומרת לעצמי יאלה מחר מתחילה וכל פעם לא עושה את זה כי פשוט אין לי רצון להשקיע בעצמי והיום כשצבעתי את השיער מצד אחד הרגשתי מאושרת ממש מצד שני הרגשתי עצב עמוק כי הסתכלתי במראה ופשוט הבנתי שזאת לא אני,כל השומן כל הסימני מתיחה,החוסר שינה והכל זה פשוט לא אני.כמובן תוסיפו לזה גם ריבים מטומטמים עם בן זוגי כי ילדה ראשונה ויש חילוקי דעות (למרות שתמיד משלימים) ובעוד 8 ימים יהיה בדיוק שנתיים מאז שאבא שלי ז"ל נפטר מסרטן ריאות דרגה 4 ממש תוך שבועיים וחצי שלוש ממצב שהוא סתם משתעל ומרגיש קצת לא טוב למצב שהוא מורדם ומונשם ונפטר ועד היום המחשבה עליו מכאיבה לי מרגיש כאילו זה קרה אתמול.המילים האחרונות שלו לםני שהוא נכנס לתרדמת היו "אל תדאגי אני לא הולך לשום מקום עד שאני לא פוגש את הנכדים שלי"והינה עברו להם שנתיים והוא לא איתי ואני ילדתי כבר וביתי לעולם לא תזכה לראות את סבא שלה שאני בטוחה ב100% שהייתה אוהבת אותו עד מעל הראש. מרגישה פשוט תסכול מהכל ולפעמים פשוט תחושה שנמאס לי מהחיים האלה ובאלי פשוט לברוח ולהיעלם לכולם והכל אין לי כוחות לעצמי ולא לבן זוג שלי לפעמים ואפילו לתינוקת שלי לא תמיד ישלי כוחות או סבלנות,הדבר היחיד שמחזיק אותי זה להסתכל עליה,מבט אחד עליה ומרגישה שהיא כל חיי ואני צריכה להקדיש לה כל שניה וכל נשימה לעשות כל מאמץ אפשרי נטו בשבילה.כבר שכחתי מה זה להיות אני,ובכלל הרצון של לחזור להיות אני נעלם,התחלתי פשוט לשים פס על הכל וזה דיי מדכא כי לא רגילה לעצמי ככה אני אף פעם לא בן אדם שמוותר לעצמו אבל עכשיו מרגיש פשוט טו מאצ' כאילו לא יכולה יותר להנות מכלום וההנאה היחידה שלי והאושר היחיד שלי ביום יום זה לראות את הקטנה גדלה צוחקת ומחייכת הדבר היחיד שמביא לי נחת וגם זה לפעמים מרגיש לא מספיק.לפעמים תוהה לעצמי אם אני בכלל איי פעם אתקדם בחיים ואצליח לצאת מזה.אני רק בת 22 וכבר מרגישה כאילו אני פשוט תקועה בעולם של כלום ושום דבר עם יותר בעיות מאשר אושר.פשוט מתקשה למצוא את ה"אני" שלי ולנסות להתמקד בו,תקועה בין חרדות יום יומיות על הקטנה לבין דיכאון ותואבה לעצמי על כל המצב הזה.

שבוע 12 פלוס 6 הגיוני כאבים בציצי בשלב כזה?

היי בנות האם מישהי ממליצה על הסלקל טיולון?