פוסט פריקה, קשה לי עם הקטע הזה שחושבים שהריון זה לא מחלה ואפשר לעשות הכל. נכון הריון זה לא מחלה, אבל יש כאלו שקשה להןן, לי קשההה. קשה שמצפים ממני שהבית שלי יהיה נקי ויהיה אוכל מוכן 3 פעמים ביום, קשה לי שאם אני לא מכינה אוכל אז אי אפשר שגם הוא יבשל. קשה לי לזכור שאכלת קצת היום ולא בישלתי ארוחת ערב ושטפתי את החדר שינה והמקלחת, קשה לי להוריד את הכלב כי כואב לי האגן, הגב תחתון וקשה לדרוך על הרגל שמאל. קשה לי שאבא שלי לוחץ ומבלבל תמוח שהוא ואחי "חיייבים" לישון אצלי וקשה לארח אותם אחי שומר שבת ואבא שלי לא והשילוב של שניהם זה נוראי וכל יום רבה איתם שלא בא לי שישנו אצלי . נמאס לי לארח כי קשה לי לנקות. קשה לי לקום מהמיטה לעשות פיפי, וקשה לי לעבוד אבל עדיין עןשה את זה כי צריך לעזור לבן זוג שלא הכל יפול עליו. קשה להבין שלפעמים מאובר הורמונים יוצאים מילים/משפטים שלא שולטת עליהם, קשה להבין שאני בוכה מייאוש כי קשה לי. אמצע חודש שביעי ואנשים עדיין לא מבינים שיש נשים שהריון אצלן,במיוחד הריון ראשון קשה. במיוחד שאין ליווי ותמיכה מאמא שלי כי היא נפטרה לפני 3 שנים ואני בת 24 וכשכולן מדברות על האמהות שלהן שהן עוזרות להן ובאות איתן וזה, מרגיש לי כמו צביטה בלב. אבל עדיין מפרגנת ומקבלת את הכל . אבל הם חייבים להבין שמןתר שהיה לי קשה, ומותר שאני לא ארצה שישנו אצלי , ומותר שלא תמיד יהיה בית נקי או אוכל מוכן ושיבינו שיש דברים שיןצאים מהפה לא בשליטה אלא מהורמונים ביחד עם בכי בלתי נשלט.