יש לי 2 אחד בן 8 חודשים והשני תכף בן 3 והאמת נורא קשה לי עם ההרגשה של האשמה תמידית נגיד הגדול רוצה משהו והקטן צריך לאכול אז אני ישר אומרת לו רגע תמתין שניה אני מסיימת עם הקטן ואני איתך ואני מרגישה שזה ככה כל היום גם אין לי כוחות לטפל בשתיהם אני מרגישה שבראשון טיפלתי טיפחתי לימדתי השקעתי ועם השני באלי רק לישון אין לי כוחות רק שישן שיהיה לי שקט נפשי

זה מבאס ויש מצב שגם אני בסוג של לופ של דיכאון כי אני מגדלת בבית את הקטן עד גיל שנה הוא ( עבר ניתוח ראש בגיל 3 חודשים) והיה לי היריון איתו מהסרטים ככה שאני מותשת מכל בחינת אפשרית

גם אני מתכננת להיות עד גיל שנה בבית הייתי ככה גם עם הקטנה שלי הוא עתיד להיוולד בספטמבר אז גם ככה באמצע שנה אין טעם להכניס אותו למסגרת כי בטח אין מקומות כבר ברוב המקומות ואף אחד לא ישמור לי מקום אבל כן נורא חוששת מכל המעבר לשניים איך מצליחים לשלב הכל ביחד מאוד חוששת לאכזב את עצמי בזה כי מאוד רציתי עוד ילד

האמת אני ילדתי את השני כשהראשון היה בן 3 וחודשיים כאפה רצינית לא אשקר אבל מתרגלים ולומדים עם הזמן לתת לכל ילד את התשומת לב שלו רק אל תתני לגדולה להרגיש בצד ושאין זמן אליה תעזרי בה