תדברי איתו

יכול להיות שזה נובע מחרדות על הילד

נורא מבאס זה לא נובע מאובססיה לדעתי זה נובע מחוסר ביטחון ורצון להרגיש נוכח בהורות. אצלי זה הגיע לרמה שהילד פתאום צרח בהיסטריה, ולבעלי נפלטה שאלה: מה עשית לו? שם עצרתי בענק ועשיתי סוף להקטנות האלה ולערעור הביטחון שלי בינינו, בסוף רוב הזמן אנחנו עם הילד, בלי השגחה מהבעל שאנחנו בסדר, אז מה האמירות המטופשות האלה?? ישבנו לשיחה שיקפתי לו איך זה מרגיש כמה זה מקטין, פוגע, ופתטי כי אני עם הילד פי כמה ממנו. יחד הגענו להבנה, שכדי להרגיש נוכח ומועיל, לא מספיק לרוץ לילד כשהוא בוכה. עדיף לגשת כשהוא לבד ורגוע, ליזום משחק, שיחה, פעילות משותפת. אני מתזכרת אותו בציניות כשהוא מעיר: "מזל שאתה כאן, לא שמעתי שהילד בוכה, הוא היה ממשיך לבכות עד שתחזור מהעבודה" זה מפקס אותו.

למה זה שהוא דואג לילד שלו (לטענתך באובססיביות) משפיע עלייך כאמא? למה זה מקטין אותך? הוא אבא כזה ואת אמא כזאת. זה לא טוב יותר ולא רע יותר