תינוק בן שבועיים. אני אוהבת אותו מאוד וחיכינו לו מלא זמן. רק ש.. כשהוא צורח ומשתולל זמן רב וכלום לא מרגיע אותו, אני מאבדת את זה. במיוחד כשזה קורה בשעות הערב והלילה, כשאני כבר מותשת עד כלות נשמתי. בגלל שאני מניקה אז אני גם המטפלת הכמעט בלעדית. בעלי פחות שותף לטיפול כי הוא עובד שעות רבות מחוץ לבית. מגיע שלב של היום שהתינוק עלי, צורח, הציצי שלי כבר לא מסוגל יותר אבל התינוק דורש ציצי ובקבוק סימילאק לא מרגיע אותו, ואני פשוט בוכה ת'נשמה ומקללת את הרגע שבו נולדנו. ואני מרגישה אשמה. גם על המחשבות האיומות שעוברות לי בראש, וגם על כך שאין לי כוח בכלל לילדה בת ה4 שלי. אני רואה אותה סך הכל בבוקר כשאני מארגנת אותה לגן, ו 3-4 שעות כשהיא חוזרת. ועדיין אני כל כך מותשת מהטיפול בתינוק, שאין לי כוח אליה. ולא מגיע לה שאהיה קצרת רוח איתה, אבל אני לא מצליחה אחרת. אני פשוט מותשת! נפשית ופיזית. ובעיקר מרגישה אשמה שככה אני מרגישה. איך מתמודדים?