הבכורה שלי בת 3.5, הבן שלי בן שבועיים, לפני הכל: תודה אלוקים על ילדים בריאים תודה על בת ובן תודה על בכי של שמחה ודאגה לילדים תודה על הכל הפחד שלי לא לאהוב מספיק את התינוק ולא להתחבר ממליון סיבות התפוגגה ברגע שראיתי אותו והאהבה הזו אשכרה לא צפויה ומטורפת! אבל הלב שלי נשבר כל יום על הבת שלי, שפחדתי להיכנס להריון מלחתחילה בגללה והמחשבות שעברו לי בראש זה איך אפשר לאהוב עוד ילד כשיש לי את האהבה הזו שלה, והינה עכשיו אני מוצאת את עצמי בוכה (הורמונים לא הורמונים) על זה שאני לא מצליחה להיות 100% איתה ואין לי כבר סבלנות ואני רואה שהיא פגועה וקשה לה והשטויות שהיא התחילה לעשות בשביל צומי גומרות אותי וכשאני מסתכלת עליו אני פשוט מהופנטת ונרגעת! זה עושה לי כיווץ בלב, תחושה של תסכול לא קטן גם בתור אחות בכורה בעצמי ואחריי בן הבטחתי שאני לא אתן לה את ההרגשה הזו אבל אם יש משהו שלמדתי זה שהמשפט ״אנשים מתכננים תוכניות ואלוקים צוחק״ נכתב על נשים בהריון (מהרגע שנכנסים להריון עד ללידה ועד לטיפול בבית אחרי…) אז כן זה מתסכל וכן זה כואב לי ואני כן רוצה לשמוע עידוד מאמהות עם נסיון ולהרגיע את המצפון…
מדברים על הכלמדברים על הכל
💬4 תגובות👍1 לייקים

תגובות (4)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי30 באפריל 2024 בשעה 22:41
אני במצב שלך
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי1 במאי 2024 בשעה 01:57
אני בהריון אמורה ללדת עוד שלושה חודשים, מתפללת שה יתן לי סבלנות לגדול.. זאת בטוח תקופה סופר קשה כי אני יודעת שאני אהיה עייפה, עייפה שווה עצבנית, הילד הגדול יקנא, ימתח גבולות וינגן לי על העצבים.. ממש מקווה שאצליח לאפס את עצמי להתאפק ולהיות סולנית בטוח שיהיו מעידות אבל החוכמה לדעתי זה לקום מהם מהר ולא לשכוח שאת עושה את הכי טוב שלך.. תנסי למצוא זמן שהוא רק של שניכם, אולי כשהבעל חוזר מהעבודה ואז אתם עושים משו ביחד

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך