היי רציתי לשתף קצת אני לפעמים מרגישה שחמתי לא ממש אוהבת אותי כשאני מגיעה לבית שלה היא בקושי אומרת לי שלום, חיבוק משהו ששמח לראות אותי, תמיד יהיה מצבים שנשב בסלון והיא יכולה לא לפנות אולי במשך כל השהות שלי שם ..היא בקושי מתעננינת ושואלת דברים , תמיד אני משתדלת להיות זאת שמדברת .. לא אשקר שלפעמים היחס הזה ממנה גורם לי גם לפעמים לא להתעניין ולשאול אבל אני לרוב מנסה להתעלות על עצמי.. כשמגיעים אורחים אחרים אם זה גיסתה או משהו כזה היא פתאום מציעה אוכל, שתייה וכאלה..וזה הכי שורף לי בלב כאילו מה אני לא מספיק בשביל להתייחס אליי גם ככה? לי בקושי תציע משהו אולי אחרי שעה/ שעתיים שאני יושבת אצלה וגם זה היא פונה לבעלי ואומרת ״תאכלו, תשתו משהו״ כאילו אני אויר למה לא לשאול אותי ישירות? אני מגיעה ממשפחה מאוד חמה ואצלי מקבלים את בעלייי תמיד כמו אורח כבוד כאילו שאנחנו שנה ראשונה ביחד ותמיד יש אווירה מאוד חמימה.. אני גרה בעיר של בעלי ומאוד קשה לי להיות ככה מרגישה שזה משפיע עליי ואני נהיית בן אדם סגור בעקבות היחס הזה ובא לי לחזור להיות ליד המשפחה שלי.. לא יודעת לא שיתפתי את בעלי בתחושות האלו כי אני חוששת שאולי יתעצבן או יגיד לי שאמא שלו לא חייבת לי כלום כי המבוגרת פה וכל מיני כאלה..אבל מה כבר אני רוצה טיפת יחס אנוש ? ממש מבאס אותי כל המצב הזה כמה אני יכולה להתאפק ולהתנהג ״צבועה״ מה הייתן עושות במצב כזה.. סליחה על החפירה..