לידה ראשונה אני 5 שבועות אחרי לידה ב״ה יש לי בעל הכי תומך ומקסים בעולם, תינוק בריא ומשפחה תומכת.. הפכנו להורים אחרי 3 וחצי שנים של זוגיות מהממת שבה טרפנו את העולם..! ועדיין… פתאום מרגישה שהעולם חרב עליי פשוט חרב! הילד לקח לי הכל…!!! את השקט, את העצמאות, את החופשיות, את הזוגיות, את ההספקים, את העשייה, את השינה, את הפרטיות, את הרוגע, ואת השלווה. פשוט לא יודעת מה עושים עם הדבר הזה. כל הזמן בוכה ומתאבלת על החיים שהיו לי ושכבר לא יהיו… אבל, איך ממשיכים מכאן? איך חושבים חיובי? האם ההרגשה הזו תעבור אי פעם? כל כך מרגישה מצפון שאני בכלל מתלוננת.. יש לי פה ילד מהמם שישן לידי כשיש לי חברות שאפילו בן זוג עדיין לא מצאו. ב״ה יש לי תמיכה ולא חושבת שזה כוון של דיכאון.. אבל עדיין לא עוזר לי התמיכה מרגישה שאף אחד לא באמת מבין.. ופעם ראשונה שאני מרגישה שאפילו בעלי לא באמת מבין מה עובר עליי… האם כל הכאב הפיזי, והנפשי שאחרי הלידה עובר? האם אני יחזור להיות שמחה כמו פעם? ידעתי שילד ראשון זה חתיכת שינוי ובוקס לפרצוף אבל לא קלטתי עד כמה.. כואב לי עליי וכואב לי על התינוקי שלי שהוא חסר ישע וכל כך תלוי בי. אנחנו הורים ראשונים לא כל כך יודעים מה אנחנו עושים והכל חדש וכל דבר שואלים את כולם וזה פשוט להיות סביבו 24/7. לפעמים קולטת שאני ובעלי אפילו בוקר טוב ולילה טוב לא הצלחנו להגיד אחד לשני.. שלא נדבר על לשמור נידה כבר 5 שבועות… זה כל היום להעניק מבלי לקבל ולהתמלא. לא מצליחה להכיל את התחושה שמישהו כל כך תלוי בך והכל עכשיו בחיים תלוי בו. פשוט עצב קושי שלא נגמר ובדידות גדולה אשמח לעידוד ומילים מבנות שחוו ככה🩷