אני כל הזמן מרגישה שלא יכול להיות שאמא שלי לא אוהבת אותי ושכולם כל הזמן אומרים כמה אמא זה חשוב וחייבים לכבד את אמא והיום כשאני אמא בעצמי ברוך ה' אני מבינה כמה הקרבה והכלה צריך. אבל אני מצטערת. אמא שלי הייתה אמא רק עד שסיימתי תיכון. מאז היא הפסיקה להיות אמא. בגלל שאני לא בשליטתה יותר ויש לי מוח משלי, כבר לא אכפת לה ממני. לא באמת. אולי אכפת לה טיפה כי אני בן אדם אבל אין לה את הרגש האמהי הזה שהיה לה כשהיא טיפלה בי בתור ילדה. היא לא שמה אותי בראש סדר העדיפויות, היא לא מתחשבת בי או מכבדת אותי כאדם. למרות שניסיתי כמה שפחות להיות לה לעול בבגרותי. יצאתי מהבית, עבדתי , שילמתי על עצמי , התחתנתי. הכל. כל פעם שמה את כל העולם לפניי ועכשיו גם עם הנכד שלה, הבן שלי. הנכד היחיד שלה. היא לא שמה אותו בראש סדר העדיפויות. היא לא מתחשבת בצרכים שלו. היא עושה מה שנוח לה. לא ראיתי כזו אגואיסטיות. אכפת לה מעצמה ברמות קיצוניות. אני ממש מרגישה שהיא אדם רעיל. היא אף פעם לא שם בשבילי רגשית. אבל לבלבל לי את המוח בטלפון כל יום על החיים שלה ןהרגשות שלה ועל כמה קשה לה, זה יש לה זמן וכוח. ואני מרגישה כל כך אשמה לומר את זה, כי גדלתי על כיבוד אב ואם ואני לא רוצה לחטוא בזה. היא גם אדם שלא מקבל ביקורת או אשמה. היא תמיד תנסה לסובב את זה על הבן אדם השני ולהביא אלף תירוצים למה היא לא טועה. מה זה??? עוד מישהי מתמודדת עם דבר כזה? אני הוזה? מגזימה? שורה תחתונה, אני תמיד אכבד אותה כאמא שלי וכאדם שהוליד וגידל אותי אבל אני לא סומכת עליה ואני מרגישה יתומה רגשית. וההתנהגות שלה פשוט מרחיקה אותי עד שאני נעשית קהה כלפיה וצבועה. עצוב פשוט.