כבר יותר משנה שאני שונאת את עצמי. שנאת מוות. אני מקנאה כל כך בשכנה שלי שהיא אמא מושלמת ובחורה כזאת חייכנית וכולם נורא אוהבים אותה והיא אוהבת את כולם. ובעלה מושלם ועוזר ותומך ומכבד. ואותי אני שונאת. ואני בטוחה שגם השכנה המושלמת חושבת שאני מוזרה ולא מספיק טובה. והבית שלה תמיד נקי כל כך ויפה ומסודר, ושלי תמיד מלוכלך, לא נקי. הבגדים לא מסודרים בארון כבר למעלה משלושה חודשים. ואני לא מצליחה להפוך את הר הכביסה לסל ריק. והבנות שלי לא יודעות להרכיב פאזלים כמו הבנות שלה. אין לי בעל תומך ואוהב. יש לי בעל שרק כועס עליי כל הזמן. מעליב אותי ופוגע בי. ואין לי את הסיסמה לטלפון שלן כי זו הפרטיות שלו ואוי ואבוי לי. ותמיד יילך לישון 3 שעות אחריי, כשהוא יושב בסלון עד השעות המאוחרות של הלילה. ולא יקום לבנות שמתעוררות 10 פעמים בלילה כי אני אשמה הוא אומר. ״את הרגלת אותן, תתמודדי״. ואף אחד לא יקנה לי מתנה לחג. ואף אחד לא יבוא לעזור לי לנקות לפסח. בטח שלא הוא. ואף אחד לא שואל לשלומי כשאני בחודש חמישי ובקושי ישנה בלילות. גם לא ההורים שלי, הם עובדים. בעלי מקצוע מדופלמים שהעסק מקום ראשון, אחר כך הכלבה, הבן השלישי שלהם ואז כל היתר. ואין לי כלום מלבד עצמי ומלבד הבנות שלי והשלישי שבדרך ואם לא הם הייתי עושה לזה סוף. כי מי יכול לחיות ככה? כשהוא כל כך שונא את עצמו ושאף אחד לא סופר אותו. תודה שקראתן עד לכאן. אני לא אפגע בעצמי, אבל אני בתהום הכי שחורה ועמוקה שהייתי אי פעם וחוץ מלבכות ולפעמים קצת לברוח לים לכמה שעות, אין לי יותר מדי מה לעשות.