ילדתי לפני שבועיים וחצי. וכשמגיע הלילה הדמעות לא מפסיקות. חושבת לעצמי מה היה כלכך דחוף לי להביא ילדה לעולם? ותוך כדי מסתכלת עלייה וחושבת שלא מגיע לה אמא כמוני שחושבת ככה!! שלא תטעו, אני אוהבת אותה כלכך ומעניקה לה המון חום ואהבה. חיכיתי לה כלכך אבל לא הבנתי כמה אחריות וכמה זה קשה!! אני מרגישה שאין לי חיים אחרים חוץ ממנה, שאין לי זמן לעצמי. חוץ ממקלחת וציחצוח שיניים אני לא מספיקה לטפח את עצמי, וכל מי שמכיר אותי יןדע כמה אני מתוקתקת. הכאבים בגוף, החולשה, התפרים, הגוף החדש, הכל כלכך שונה ועם כל זה לטפל במישהי אחרת, לתת את כל כולך רק לה. ומה נשאר לעצמי? כלום אני כלכך חלשה פיזית ונפשית. אני מתגעגעת לחיים שלי לפני, כלכך מתגעגעת עד דמעות אני לא יכולה להסביר לכן את הכאב בלב שיש לי על החיים החדשים שלי. מרגישה כלכך כפוית טובה שאני לא מודה על זה. אבל אני לא מצליחה. סליחה בורא עולם, סליחה.