הבת שלי בת שנתיים כל הזמן שואלת אותי למה אני לא מחייכת ושאהיה שמחה שואלת אמא את שמחה? וזה צובט לי כל פעם מחדש משתדלת להיות בהודיה תמיד ויודעת שהכל בחסד גמור עליי אבל לא שמחה תמיד היתי במאבקים על אושר אמיתי בלי אישורים ופידבקים מבחוץ אבל קשה לי שאין לי הבנה מבעלי פרגון חום ואהבה אני כל יכולה וכשקשה ופורקת לא מובן מאיפה התלונות שלי ומה אני יוצאת עליו מתחילה להתייאש מלצפות שיגלה חמלה ויהיה רגיש אליי אבל הרגשה שלי שאין לו את הנטייה הזאת כלפיי הוא אדם טוב באמת והכל התחיל באהבה עצומה ואמיתית מאז שאני אמא נוכחתי להרגיש ולגלות שהוא לא מפנק אותי לא רגיש אליי אני כל יכולה בא לי להרגיש שאכפת ממני נמאב לי להשלים עם זה שאני יוצרת את המצב הזה במעשים שלי שמילים שלי בזה שקשה ובכל זאת עושה הכל תמיד אני המתלוננת אבל ראבק יש לי על מה תמיד אני מובנת מאליו בכל מקום מרגישה שקופה היום בכיתי כאב לי על עצמי ובעצם על מה כפיות טובה כלפיי בורא עולם על כל מה שיש לי ושוב המחשבה שאני הבעיה עולה מותשת.