מרגישה צורך לפרוק... אני חצי שנה אחרי לידה, ילד ראשון עם בעלי שהוא החבר הכי טוב שלי בעולם ואהבת חיי אני בת 25 והיחידה מכל החברות שלי שנמצאת בסטטוס של נשואה עם ילד. הבן שלי הוא אהבת חיי, אני מברכת עליו ומתפללת עליו בכל יום שבורא עולם ישמור לי עליו ומודה עליו בסוף כל יום... דבר שלא היה לי לפני בכלל כמעט כי לא היית קרובה לדת מי יודע מה אבל מאז הלידה מרגישה שמאוד התקרבתי. כשהוא נולד הייתי בהיי, לא הייתה מאושרת ממני בהתחלה גם לא הבנתי למה כולם שואלים אותי אם אני בסדר כאילו מצפים לשמוע שלא... הייתי מאושרת כמו שבחיים לא הייתי. אחרי שלושה שבועות מהלידה בערך התחלתי להרגיש קצת ירידה באנרגיה... זה התחיל בזה שכשהחושך היה יורד הייתי מרגישה צורך לבכות בלי להבין למה, ולאט לאט זה גלש גם לשאר חלקי היום... לא הרשיתי לעצמי לחשוב שזה דיכאון אחרי לידה חלילה כי מאוד פחדתי מהנושא הזה עוד לפני הלידה כי בעבר התמודדתי עם דיכאונות ולא העזתי ללכת בכלל לכיוון הזה בתקופה שאני מרגישה צורך להיות חזקה מתמיד. כל כך כעסתי על עצמי אם הרגשתי בסוף יום לא שמחה ולא בהודיה על המתנה המדהימה שקיבלתי, אבל לא עצרתי לרגע וחשבתי על השינוי המטורף שאת עוברת כשאת הופכת לאמא לראשונה. היום, חצי שנה אחרי אני מבינה שזה לא היה דיכאון אחרי לידה.. אני מבינה שעם כמה שאני שרופה על הבן שלי והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, מנטלית החוויה מרגישה כאילו התנגשה בי משאית. כמה החיים משתנים, כמה הזוגיות משתנה, כמה אנחנו משתנות... דברים מקבלים פרופורציות שונות לחלוטין, החופש שלך פתאום מקבל משמעות אחרת בדברים הכי קטנים (גם סתם לקפוץ לחנות בקניון הופך לטקס הכנת תיק קיפול עגלה ונסיעה מלאה תפילות שלא יבכה כשאת על ההגה), הרגשתי כל כך לבד אפילו שבפועל לא היה לי רגע לעצמי. אז לכל מי שמרגישה כמוני, זה בסדר לומר שקשה וזה לא אומר דבר על האהבה שלנו לילדים שלנו וחיבוק גדול לכל מי שמזדהה ואין לה למי לפרוק כי החברות לא קרובות לסטטוס🫶🏼 תודה שקראתן עד לפה🙏🏼