חברות. בא לי לפרוק 😞. תגידו לי אם אני דואגת סתם או לא. הבן שלי בן חמש וחצי, מאוד מעריך את בעלי. מאוד!!! הןא כל הזמן אומר ש״אבא מתנהג הכי יפה בבית״ ש״אבא הכי מקסים״ מקודם הוא עשה ציור כתב שמות של כל בני המשפחה וכתב ״אבא הכי חשוב בבית״. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני בעצמי מעריכה את בעלי חושבת שהוא איש נדיר! בעלי פעיל ממני בבית בהרבה, הוא ממש חרוץ וכל הזמן עושה דברים מועילים ומעורב (אני אישית עובדת די הרבה והרבה פעמים מגיעה גם מאוחר, אבל לא באופן קבוע, יש הרבה ימים שאני בבית אחהצ) אבל כן יש תחושה שבעלי הרבה יותר אחראי על הבית ממני. וגם בכללי אני בן אדם בעייתי 😞 ובעלי הוא בן אדם ממש טוב ומסור ויש לי ים ים תחושת אשמה על עצם קיומי ומה שאני ואיך אני כאמא וכאישה. אבל פתאום לראות את זה מהעיניים של הבן שלי, שהוא מעריץ ומאדיר את בעלי, שזה הכי משמח אותי בעולם שזה ככה כי מגיע לו, אבל מה זה אומר עליי? שהוא לא מעריך אותי כאמא, שאני לא דמות משמעותית בחיים שלו? שאני לא אמא יש לה סמכות ומשמעות ונוכחות בחיים של הילד? אני מרגישה שיש לי בחילה וסחרחורת מהתחושות שעולות לי מזה ומהדאגה ותחושת הכשלון. יש לומר שאני כן מרגישה שמבחינה רגשית הבן שלי מאודד מחובר אליי ומנשק אותי ומחבק אותי בלי סוף ואומר שאוהב אותי ומחפש את הקרבה שלי ואם כואב לו משהו הוא עצוב הוא מיד פונה וניגש אליי בד״כ. אני כן כתובת עבורו. ובעלי טוען שאני אמא מושלמת, אבל אני יודעת וזו עובדה שיש לי פאקים עמוקים מאוד מאוד בתפקוד. אני פשוט שבורה, רק בגלל המשפט הזה שכתב ״אבא הכי חשוב בבית״, רק כי אני מקווה שזה לא משליך עליי ומאשר את כל החששות שלי. שאני אמא לא טובה ולא מתפקדת. יווו עצוב לי הצילו.