אני ילדתי עכשיו עם הפרש של שנתיים ויכולה להגיד שהבכורה לוקחת מאוד קשה את השינוי הזה ושלקחו לה את אמא (בעיקר) למרות שאני מאוד מאוד משתדלת בכל רגע נתון לתת לה את תשומת הלב והעדיפות. אני חושבת שהייתי מחכה עוד למרות שלא יודעת אם בגיל 3 זה היה מתקבל טוב יותר

אני לא חושבת שיש כלל לדבר כזה. לפעמים גם קשה להבין אפילו על עצמך ולישם את האצבע על איפה היה לך קל יותר, קשה יותר, ולמה בדיוק. אולי למישהי היה קל יותר עם צמודים או להיפך, אבל זה בגלל שבדיוק בעלה גם היה בבית, או שהיה לה קשה כי הייתה בדיוק תקופה מאוד לחוצה כלכלית, וזה מקשה על השיפוט. אצלי יש הפרשים של 1.7, 2.10, ו3 וחצי האמת שהילדה שהייתה בת 3 וחצי כשאח שלה נולד, פשוט מדהימה לאחיה הקטן. אימהית. אבל אולי זה בגלל שהיא בת? אולי כי זה כבר ילד שלישי ורביעי ואנחנו מנוסים יותר? ואולי בעצם הקשיים שאנחנו נתקלים בהם איתה שלכאורה לא קשורים להולדת אחיה הקטן בעצם כן קשורים? אני גם חושבת שהתהיות שיש לך לא קשורות דווקא להפרש אלא בכלל. נראה לי מאוד טבעי לחשוש לפני ילד שני, לחשוב כמה מקום יש לך בלב לעוד ילד, איך תסתדרי וכו'. אני כן יכולה להגיד שיותר קל לי שהילדים גדולים עכשיו, ומבינים מה זה אומר שיגיע אח קטן הביתה, וממש יכולים לעזור המון בבית ועם התינוק. לעומת התקופה שהבאתי את הילד הנשי הביתה והבכור שאל אותי: "האו"? כאילו...מה זה, כלב? וכן קראתי איתו ספרים לפני הלידה, אבל בכל זאת תינוק בן שנה וחצי, חשב שהבאתי הביתה כלב🤣

הפרש של שנה ו9, ההתחלה הייתה קצת קשה אבל היום הם לא יכולים אחד בלי השני. וזה ממש ממש כיף לי אפילו. ברמה שאני שוב בהריון, הקטן בן שנתיים וקצת😳😂😂😂