קצת פריקה... שבוע 41, לקראת לידה ראשונה. קצת חששות, לחץ, התרגשות, חוסר סבלנות ובקיצור הכל מהכל. עד עכשיו הייתי ממש בסדר, מתפקדת לחלוטין ללא תלונות ללא "התבכיינות"..אך מרגישה ממש מתוסכלת מהתנהגות של אנשים כלפי. בעיקר אבא שלי. כל תקופה עושה עליי סוג של "חרם", פתאום לא מדבר איתי, משום סיבה. אדם מאוד הפכפך בגדול ושנים שזה ככה. אני בכל פעם לא משנה כמה דרך עליי הייתי שם, דאגתי,עזרתי (למרות שלא גדלתי עם ההורים שלי אלא בפנימיה). עברתי טיפולים כדי להכנס להריון, בתקופה הזו לא דיבר איתי תקופה ולא התעניין וכמובן לא איחל מזל טוב.. ככה עד חודש 6 בערך, אז הוא היה בטיפול בבית חולים והגעתי אליו (כמובן היחידה שהיתה איתו) אספתי אותו הביתה, דאגתי לו לדברים ולא עשיתי שום חשבון. ככה חוזר על עצמו בכל תקופה, מחליט שלא לדבר איתי, לנתק קשר, וגם כשבקשר לא מתעניין כלל, רק מקשה עליי, מתלונן, כועס על החיים בגדול ולא רואה מלבדו אף אחד אחר. ואחרי החפירה הזו, אני מוצאת את עצמי בשבוע הזה,ממתינה כל יום בחששות/ציפיה וכו ולוקחת ללב את העניין הזה..