חייבת לשתף, בהריון הראשון חוויתי דיכאון אחרי לידה מאוד קשה, אובחנתי אחרי 8 חודשים ולקחתי כדורים על מנת לאזן, הרגשתי שמה שירפא אותי זה יהיה הריון חוזר, לחוות חוויה מתקנת כי את הדכאון חוויתי בגלל מה שעברתי אחרי ההריון (המשפחה של בעלי קיללו אותי, הרגשתי לבד, הייתי רכושנית לילד, פחדתי שיפגעו לי בו או שיחטפו אותו ממני) נכנסתי להריון ברוך השם וילדתי לפני שבועיים , ילדתי בן , חשבתי שזה מה שאני צריכה - חוויה מתקנת אבל משום מה , כל ההריון אמרתי ״רציתי בת״ ״כן זה בן אבל רציתי בת״ וככה המשכתי , כל ההריון לא בדיוק טיפלתי בעצמי - ההפך הגמור מההריון הראשון אבל מה שבאמת הדליק לי נורה אדומה - אני לא רציתי ללדת , לא חיכיתי ללידה , לא השתוקקתי ללדת ולראות את התינוק , לא רציתי שהוא יצא.. עד היום יש בי חלק ענקי שמצטער שעשיתי סטריפינג(הריון בסיכון) כי אולי אני זירזתי באיזה דרך. היום - שבועיים אחרי לידה , עדין קשה להתחבר לילד , מרגישה עדין את אותה תחושה של למה ילדתי, קשה להראות לתינוק אהבה ומצד שני גם לא רוצה כל כך להתחבר אליו ולהקשר .. יש לי ביום רביעי טיפת חלב, אני יודעת שנותנים את השאלון , מצד אחד באלי להגיד את האמת מצד שני - למה ? שירחמו עלי? באלי לרשום על הכל 0 ושיעזבו אותי לא רוצה שידעו את המצב שלי למרות שיודעים שעדין קשה לי להתחבר לילד