אני מרגישה שהשבועות 19-23 הם השבועות הכי קשים. בהתחלה בשבועות המוקדמים הרי מרחפת סכנת ההפלה ובאמת העובר קטן ואת לא מרגישה אותו...חלילה אני לא מזלזלת בהפלה בשבוע מוקדם (עברתי את זה), אבל את עדיין פחות נקשרת ואולי לא סיפרת לאנשים...בשבועות המתקדמים יותר, לקראת 20 ועד 24 זה פשוט עולם אחר. את לא פה ולא שם. את לא בהתחלה ואת לא בשלב שבו באמת "לוקחים אותך ברצינות" כי כל הזמן אומרים שהעובר "אינו בר חיות". מה זה לא בר חיות? כבר כל האיברים שלו שם, הוא בועט, הוא הכי חי שיש! מה כבר ההבדל בין שבוע 22 לשבוע 24 שאז רק נותנים זריקה להבשלת ריאות ובאמת נלחמים על העובר? אני לא מבינה את היחס הזה. זה הדבר הכי נורא בעולם חלילה וחס לאבד עובר בשבוע מתקדם. זו לידה לכל דבר. אני מרגישה שיש לי עכשיו שבועיים כל כך קשים להעביר בתקווה שהעובר שלי ישאר לפחות עד שבוע 24 בפנים ואז יעזרו לנו...עכשיו מרגישה פשוט זלזול, אדישות..לא תיארתי לעצמי בחיים שאני אולי אהיה אחת שיגידו לה שעלולה ללדת בלידה מוקדמת ואחווה צירים מוקדמים, קיצור צוואר...זה כ"כ קשה לחוות את זה. רואה נשים עם בטן ענקית ופשוט מקנאה...כרגע מתפללת ונחה שהכל יעבור בשלום. כל דקה שעוברת והעובר ברחם מבורכת עבורו, זה בריאות. אני רוצה לראות אותך אבל לא עכשיו, לא עדיין. קח את הזמן שם בפנים...והלוואי שהרופאים והאחיות יבינו שגם בשבוע 22 העובר הכי חי בעולם וקיים עבור אמא שלו! כן, מרגע שיש לך עובר ברחם, גם בשבוע 4, את כבר אמא! לא עוד מספר!