וואי אני משתגעת כבר לא יודעת מה לעשות הבן שלי בן ארבע חודשים אני נותנת לו לאכול בשש וחצי ושבע בערב כבר נרדם ומתעורר בארבע בבוקר תמיד ואני לא יודעת איך לשנות לו את זה שיקום לפחות בשש שבע

אני מתרגשתתתתתתת *הפעימה המסתמנת הראשונה של החטופים:* - אמילי דמארי - רומי גונן - שירי, כפיר ואריאל ביבס - תצפיתניות @ ירון אברהם ```🟢 חדשות הבזק``` *• דיווחים ישירים • חשיפות • תיעודים - הצטרפו עכשיו:* https://did.li/4Lc6q

מה הייתן עושות אם לא הייתן מסתדרות עם המשפחה של הבעל? אמא שלו כל הזמן ממציאה עליי דברים. אני כבר לא מוכנה להיות איתה לבד(כמובן שלא אמרתי לה את זה) ובעלי תמיד נמצא אז היא התחילה להמציא דברים גם כששנינו איתה. מצד אחד בעלי ביקש סליחה על כל השנים שהוא לא גיבה אותי מספיק כי עכשיו הוא נחשף לזה (הוא תמיד ניסה אבל השתיקו אותו כי הוא לא היה בסיטואציה). אני בשנה הקשה ביותר בחיי, איבדתי הרבה והתינוקת שלי היא האור שלי, היא הסיבה היחידה שאני קמה בבוקר, כאילו מתנה שנשלחה אליי מכמה אהובים שעזבו את העולם השנה. המשפחה של בעלי רצתה ועדיין רוצה להיות אצלי בבית כל הזמן ואני ביקשתי שיתנו לי ספייס כמובן שלהם פשוט ניסיתי להפחית את ההגעה שלהם בלי להגיד בגלל שאני כבר מכירה אותם, אפ הייתי אומרת את זה אז זה היה גרוע יותר. לא קשה לראות אותי ואת המצב שלי… זה פשוט לא מעניין אותם. אמא שלו רוצה להיות פה כל יום או לפחות יום כן יום לא איתי לבד בבית ורוצה שיארחו אותה, מעולם לא עזרה לי לקפל אפילו כביסה ורק הביאה לי לפה אנשים בהפתעה והתעצבנה שאנחנו לא מזמינים אנשים. עכשיו הלו… איבדתי את אחד מתוך 8 האנשים הכי יקרים לי במפתיע חודש לפני הלידה… ועוד באותו הערב פספסתי אותו ב 20 דקות, הייתי כבר בדרך להציל אותו באמצע הלילה בחודש שמיני… אני ממש לא במצב של לארח. אני חווה את הטראומה בכל יום. המצב עם המשפחה שלו לא נפתר, אני לא בעד לנתק קשר כי אני רוצה שהילדה שלי תחווה מעגל גדול של אנשים אהובים אבל הם פשוט דורשים ממני להיות יס מנית שלהם (יס וומאן יותר נכון) כל דבר זה ישר לא מכבדת התנהגות עוינת. עכשיו בנות, אני יש לי נטייה לוותר על עצמי בלי סוף. זה משהו שניסיתי לעבוד עליו בעבר עם מטפלת ולא הצליח לי בגלל ייסורי המצפון ובחירה שלי להיות בצד שנפגע מאשר הצד שפוגע. הפעם אין לי יכולת להכיל כלום יותר. הם רוצים שאתנצל ואחרי בלגן שלם שבעלי עשה ונלחם העבירו את האשמה עליו כי זה כבר תלוש מהמציאות ונראה לא טוב להאשים אותי. לא משנה מה הייתי עושה, אם הייתי במקומה הייתי מבליגה ואני עוד באמת לא עשיתי שום דבר היא מעלילה עליי נשבעת! כל כך הבלגתי ובלעתי כל מה שהיא האכילה אותי לא הייתי במצב נפשי למלחמות או ויכוחים. כל דיבור עליהם עושה לי רעד בגוף כי אני מרגישה רע על כל דבר אבל גם לא רוצה יותר לעבור את זה. כל המשפחה המורחבת שלו מתערבת ואי אפשר לדבר עם המשפחה הגרעינית. אני לא במצב שך לארח אנשים או שיסתובבו לי כל היום אנשים בבית שלי, זה המפלט שלי ואם קמתי היום ולא בא לי להתארגן או לנקות או אפילו לסדר את השיער אז אני לא עושה את זה וככה אני צריכה שזה ישאר כי כמעט איבדתי את עצמי בהתחלה… אמרתי שאם זאת החבילה שבעלי בא איתה אז אני לא יכולה יותר. עכשיו כל פעם הסיפור הזה חוזר, זה כבר 11 שנים אותו סיפור. אני עייפה מזה. הם גם ניסו ללכת לטיפול משפחתי בעבר והמטפלת אמרה שיפסיקו להזכיר אותי והם רצו שגם אני אגיע והיא אמרה שאין שום בעיה שלי ועדיף שלא, הכניסה להם שהם לא בסדר ולבעלי שהבן אדם היחיד שהוא לא בסדר איתו זאת אני כי הוא צריך להיות יותר לצידי. ואני אפילו לא הייתי בטיפול הזה כן? היא לא שמעה את הצד שלי בכלל אז כם הפסיקו ללכת אליה בטענה שהיא משוגעת ולא מבינה כלום. מה עושים? אני מרגישה אבודה ובתוך סיטואציה עם פתרונות נוראיים כמו להתגרש או לנתק איתם קשר ואני לא רוצה להתגרש מבעלי ולנתק קשר ממשפחה זה לא פיתרון כי זה יחזור מתישהו(כמו שאני מכירה אותם ואותי שאני סולחת תמיד) ואז אני זאת שמנעה מהילדה שלי משפחה שלמה. אני לא יודעת מה לעשות

חושבות שאפשר ללהיות משפחה גדולה בלי להזניח אף ילד? מישהי פה גדלה עם 7-8 אחים ומעלה והרגישה שכולם מקבלים את תשומת הלב שלהם?