יום המשפחה היום. אני ובעלי לא מדברים. כבר אין לי כוח אליו, אין לי. כל ריבב אבל פאקינג כל ריב הוא פשוט מאשים אותי, טוען שאני קשה לעיכול (אני עם הפרעת מיזופוניה שכל רעש קטן זה שריטות במוח, לא יודעת איך להסביר את זה וקשה לי עם איך שהוא אוכל אז מעירה לפעמים וגם הרבה פעמים שותקת ומנסה להתרכז במשהו אחר), טוען שאני צריכה להשתנות כל הזמן כי מאז המלחמה אני יותר עצבנית אבל בגדול , כל ריב אני אשמה, אני לא בסדר, אני תמיד זו שטועה, הוא תמיד הצודק, לא משנה מה אני טוענת כלפיו שירים נעליים, שיעזור קצת יותר בניקיונות של הבית, תמיד איכשהו זה מתהפך עליי שאני בסוף מרגישה ואומרת לעצמי, אולי באמת הייתי צריכה לעשות בעצמי כלים, למה להעיר לו ולפתוח ריב.. תמיד מסתיים שאני לא בסדר. יש לנו ימים קבועים במהלך השבוע שהוא מוציא את הילד מהגן ו3 ימים אני מוציאה אותו. אתמול היה לבעלי יום חופש, הנחתי בטמטומי שמן הראוי שהוא יוציא את הילד מהגן כי אני עובדת בתל אביב (40 דק נסיעה מהגן*) עם עומס של תחילת שנה אז הנחתי שהוא יוציא אותו כי הוא כבר בחופש וכל מה שהוא רוצה לעשות הוא כנראה מספיק עד 15:45. במזל התקשרתי לוודא ב1 בצהריים והוא עשה לי פרצופים למה הוא צריך להוציא, הוא לא הספיק לעשות מה שהוא רצה והוא עם חברים בהרצליה ורצה עוד להספיק לעשות דברים, איך אני תמיד מבאסת אותו, וסתם הוא לקח יום חופש ושזה התור שלי להוציא את הילד. הגעתי הביתה לא דיבר איתי. דיברתי איתו בערב ואמר לי שפשוט הרסתי לו את היום חופש. זה נראה לכן הגיוני שאני גם מואשמת בזה שהרסתי לו את היום חופש? הוא לא יודע לתזמן לעצמו את הלוז זה לא אשמתי, עד רבע ל4 זה מלא זמן להספיק מלא דברים ביום חופש, לא אשמתי שנסע עד הרצליה לאכול עם חברים ובזבז לעצמו חצי יום בזה. בכל מקרה אחרי שהוא האשים אותי בזה שאני הרסתי לו את היום חופש כבר לא היה לי מה להגיד, מרגישה שלא משנה מה אני אעשה אני תמיד חרא ואשמה. אחרי זה אמר לי לבוא אליו (להתחבק בספה) כבר לא רציתי, לא היה בא לי והלכתי לישון. לא יודעת כבר איך להתמודד, הוא פשוט לא מבן שהוא אבא ויש לו עדיין מחויבות גם ביום חופש ואם הוא בחופש אז הגיוני שהוא ייקח את הילד וייתן לי קצת עוד אוויר בעבודה במיוחד בלחץ של תחילת שנה. תודה למי שקראה עד כאן, זה היה בעיקר לפריקה אבל אשמח לעצות טיפים מה לעשות עכשיו