נשואים+2 (בזוגיות ארוכה מאוד) לי ולבעלי תמיד היו מורדות, אולי כמו לכל זוג אבל אצלנו זה תמיד מסלים איכשהו לרוב למלחמה. מוויכוח למלחמה. מריב למלחמה. כמו אויבים. מה שמוביל אותנו למלחמה כמו שאני תמיד אומרת לו זה הקופסת ארס שלו ומה כוללת קופסת הארס? צעקות, עצבים, התגוננויות, ירידה לפסים מכוערים - בקיצור כל מה שלא נמצא בצמד המילים ״דרך ארץ״. עכשיו אין בעיה, אפשר לא להבין אחד את השני, אפשר לריב ואפשר להתווכח ואפשר הכל אבל בלי הקופסה שדיברתי עליה קודם. כי כל פעם שהוא שולף ממנה איזשהי הפתעה הלב שלי נסדק עוד יותר. והגרוע מכל זה שהוא גורר אותי בפה לכל הגןעל הזה. כי אני מטבעי לא נשארת חייבת . שלא נדבר על זה שכל וויכוח הוא מפספס את הפואנטה, מאשים אותך במליון דברים, טוען שמבין את עצמו אבל בדיעבד חוזר על זה כל ריב, מחפש איפה את והמשפחה שלך לא בסדר, מהנדס כל פיפס שיוצא מהפה, נדלק מכל מה שלא מופיע בהוראות יצרן שלו. הכל החמיר לפני 3 חודשים אבל כשאני אומרת החמיר אני מתכוונת לזה!!!! ההחמרה כוללת ריבים ושתיקות מאוד ממושכות וארוכות, כל ריב מלווה בקופסת הארס במלוא הדרה, ריבים מול המשפחה, עם המשפחה (!) בקיצור זוווווועה לא מוכן טיפול זוגי אחרי שהיינו באחד והוא לא התחבר בכלל קניתי ספרים לאיש ולאישה של הרב זמיר , קרא קצת , ראיתי שהוא התחבר לספר אבל הפסיק לא יודעת מה להגיד לכן אני מרגישה שאני נלחמת אבל על פארש , על כלום ומהצד שלו? אני לא רואה שום לחימה, להפך כל פעם שאני יושבת איתו לשיחות, אין לו סבלנות אליי ואין לו כול כבר לדבר על הדברים האלה והוא נורא קצר אליי ומתחצף אלי גם. נראה מיואש בעצמו מהקשר הזה. עכשיו יש שישאלו אותי למה את שם? נשמע שאין שם כלום. אז התשובה היא כי אני באמת חושבת שאנחנו מסוגלים אני יודעת שאוהב אותי אני יודעת שאני חשובה לו , מאוד אכפת לו ממני ומהילדים ובכלל מהבית אבל מאוד מאוד קשה לחיות בצורה הזאת, מרגישה כל היום שאני מסבירה את עצמי, מוכיחה, מרגישה שהוא כבר לא סופר אותי הייתי לפני כן בגישה של אני אלמד אותו לקח שילמד קצת להעריך שילמד לרדוף אחרי ואחרי השלום בית בעצמו שיניתי גישה , עושה שיחות אבל שוב, קצר וחסר סבלנות לכל זה אז גם זה לא עוזר יש למישהי עצה טובה לתת?