פוסט פריקה. הבת שלי היא אהבת חיי. הייתי איתה כמעט שנה בבית , היינו הכי קרובות ואוהבות שאפשר. באיזה שהוא שלב חזרתי לעבוד וברוך השם היא עברה הסתגלות תקינה יחסית והכל היה בסדר. עכשיו היא בת שנה ו8 חודשים. בחודשים האחרונים היא מעדיפה את בעלי באופן דרסטי. עכשיו הכל טוב, אני שמחה מאוד מאוד לראות את הקשר החם והטוב בניהם ואני מאושרת מודה לה' על כך. אבל הילדה לא מוכנה שאני אלביש אותה, לא שארדים אותה, לא כלום.. רוצה רק רק רק את בעלי.. והכל בצרחות כאילו אני איזה זרה..... הרגע היחיד שבו אני מרגישה קצת אהובה על ידה הוא כשאני באה לאסוף אותה מהמעון והיא רצה אליי (מחכה לרגע הזה כל היום...) אני מודה שבעלי יותר משקיע בה מבחינת משחק וכו'.. פשוט כי אני עושה עוד הרבה דברים בבית כמו כביסות ניקיונות וכו' והוא בזמן הזה משחק איתה.. אני כביכול נתפסת בתור מי שעושה את הדברים הפחות כיפיים כמו מקלחת, בגדים, ארוחת ערב.. הייתי רוצה להיות אמא משקיענית, לשבת איתה, לשחק איתה, כמו פעם שהייתי בבית... אבל כשאני חוזרת ב15 אני מותשת ועוד צריכה לתפעל מלא משימות בבית... רק רוצה להרגיש שהיא אוהבת אותי גם..