קצת לפרוק.. אני יודעת שיש המון נשים שנשארו לבד.. הבעל נרצח או נחטף או נפל בקרבות ואין להן במה להיאחז..ליבי יוצא לכל אחת מהן.. ב"ה אני בהריון.. אחרי שנה וחצי של טיפולים אנטנסיבים וקשיים.. בסוף חודש שביעי, תושבת דרום מפונה מהבית בעקבות המצב כשבעלי איש צבא שיוצא הביתה אחת לשבועיים ל24 מפרוץ המלחמה.. וזאת חוצפה מצידי להתבאס על היותי לבד כרגע שאשכרה המצב במדינה נראה כמו שהוא נראה.. אבל אני לא מצליחה להחזיק את עצמי.. אני מודה על כל יום של ההריון הזה.. אבל ממש קשה לי לעבור את זה לבד בלעדיו.. בעיקר אחרי כל מה עברנו כדי להשיג את ההריון הזה ועם ההתחלה הקשה והחסרת וודאות עם כל הדימומים שהיו.. אני פשוט מפחדת.. מפחדת להיות לבד, מפחדת לאבד את בעלי ומפחדת מכל המצב הזה.. בעלי עושה את המקסימום שהוא יכול לא משנה כמה קשה לו הוא בשבילי תמיד, בעיקר במצב הזה למרות החוסר יכולת ועם זאת אני מרגישה פשוט לבד..