הבייבי שלי אחרי ברית כל הלילה בכה נובימול לא ממש עזר…עוד מישהי הייתה ככה?

לאן אפשר לצאת כל המשפחה? אטרקציות, ימי כיף, משפחה דתיה🙃 שישה מבוגרים ועוד ילדים במגוון גלאים 10, 13 , 15, 15, ותינוקת

בנות אני בחרדות לא יודעת את מי לשאול אבל אתמול בלילה עליתי לישון שניות בודדות לפני שנרדמתי עלה לי לראש השיר של עדן בן זקן מנגינה (אני לא שומעת אותה ביום יום בכלל) וכשהגעתי לפזמון הרגשתי כאילו הגוף שלי נפל מצוק והנפש שלי צרחה אבל צרחה ממש ממש חזקה ובזמן הזה ראיתי את כל החיים שלי חולפים לי מול העיניים בשניה תוך כדי שאני מרגישה שהגוף שלי נופל ופתאום התעוררתי קפצתי מהמיטה רועדת לא הצלחתי להוציא מילה מהפה הלסת שלי רעדה בעלי שמע שקמתי מהר והוא נבהל לא סיפרתי לו מה היה שלא יחשוב שהשתגעתי קורה לפעמים שבדיוק שנרדמים מרגישים כאילו נופלים ואז מתעוררים אבל ממש הרגשתי שהנשמה שלי צורחת צרחות אימים כאילו הגוף שלי עולה באש אני מתה מפחד לעלות לישון עכשיו שזה לא יקרה לי שוב למי לספר? למי לפנות?

אחרי התאוששות רוצה לשתף אתכן בנס הלידה שהייתה לי לפני שבועיים 🙏💝 ביום רביעי בערב בעלי יצא לאירוע. חזר סחוט מעייפות אחרי יום עבודה ואחרי שהכין לי ארוחת ערב. אני הגעתי לשבוע 39+4 והחלטנו לשכב שןב אחרי ששכבנו במהלך השבוע ולא התפתחו צירים... אחרי שסיימנו נכנסנו להתקלח. לא עברה דקה - ציר ראשון. אמרתי לעצמי מה הסיכוי? הרי במהלך החודש האחרון היו לי צירים בלי סוף ושום דבר לא קרה. מחכים... ציר נוסף. במשך כמה דקות של צירים בעלי לא הצליח להחזיק את עצמו ונרדם. בינתיים אני עוקבת אחר הצירים עד שאחרי שעה של צירים כל 5 דקות פתאום נהייתה רגיעה ואמרתי לעצמי "איזה מזל שלא התעקשתי איתו (עם בעלי) לקום..." במשך חצי שעה הייתה רגיעה עד שפתאום צירים כל 3 דקות. הוא התעורר מהבכי המיוסר והשקט שלי. אומר לי בואי נתקשר להורים. הוא התקשר לאבא שלו שיבוא לשמור על הבנות בזמן שנצא לבית חולים ובינתיים התקשרתי גם לאמא שלי. ביקשתי שתבוא. תוך 5 דקות אבא שלו התייצב אצלנו והצירים כבר הפכו לתכופים יותר. לא הצלחתי להתלבש, לא הצלחתי לקום ובכלל לא הצלחתי לתפקד. הזעתי ברמות, התגלגלתי במיטה עד שפשוט ירדתי לרצפה. הבנתי שכנראה אני עומדת ללדת בבית למרות הפחדים שלי ושכנראה הבת הגדולה שלי הרגישה את זה לפניי. בהחלטה של רגע לקחתי מגבת שהייתה לידי, פרשתי מתחתיי ופשוט עמדתי במצב כריעה. הרגשתי צורך חזק ללחוץ ובאותה שנייה בעלי החליט לצאת לרגע לסלון לדבר עם אבא שלו. עם הלחיצה הראשונה הרגשתי שמשהו רציני קורה וצרחתי לו "הראש בחוץץץץץץץ, בוא לפה מהר". שנייה אחרי עוד לחיצה, בעלי במזל רץ כאילו הוא בקו הסיום של מרתון והופ, התינוק החליק לו ישר לידיים. בלי אפידורל, עם הרבה חששות ודאגות והעיקר עם הרבה מזל שהבנות שלי לא קמו - בלידה לא מתוכננת שכל כולה נס מבחינתי נולד בני המתוק. אז בהודיה ענקיתתתת - תודה לבורא עולם על כל הניסים והנפלאות כי באמת אין עוד מלבדו. ואגב, זו הלידה הכי קלה שהייתה לי. תפר קטנטן, הרגשתי הכל וזו כנראה הלידה שאזכור לנצח ואדבר עליה לעד בהתרגשות עצומה.

ילדתי לפני 10 חודשים, אני בחל"ת וחוזרת לעבודה עוד חודשיים. במשך מלא זמן רוצה לסדר את ארון הבגדים בחדר. אין לי גישה לכלום כי הכל מבולגן כל כך, ואני לובשת שוב ושוב אותו דבר כי לא מצליחה לקחת בגדים אחרים.. היום סוף סוף עשיתי מעשה. רואה בגדים שאני כל כך אוהבת, בגדים טובים ובמידה שלי, אבל ממזמן לא השתמשתי בהם. ובכל שנה כשאני מסדרת ארון אני מבטיחה לעצמי שאשתמש בהם מתישהו, אבל המתישהו פשוט לא מגיע. מצד אחד לא רוצה להשתמש בהם יותר, ומצד שני לא מסוגלת לזרוק. כי כל בגד הוא עם רגש סנטימנטלי רב. כל בגד זה תקופה בחיים שלי. רגשות. מחשבות. מעשים. תובנות. קשיים. התגברויות. תקוות. נפילות. תקומות. ויחד עם זאת הייתי מוכנה להודות שלעולם לא אשתמש בהם שוב. היה לי ממש קשה להחליט להיפרד מהם סוף סוף. והתחושות הן מעורבות כל כך. לזרוק את הבגדים האלו זה באיזה שהוא מקום לזרוק את הזכרונות והרגשות שקשורים בהם. אבל החלטתי. ממלאת שקית. ועוד שקית. ועוד שקית. ועוד שקית. ובבת אחת נפער בי בור של ריק. יותר מעשור שאני משליכה לפח. מבינה כמה תקופות חיים הושלכו עכשיו. ממשיכה לזרוק למרות הכל. תוך כדי מסדרת ורואה את כל בגדי ההנקה שקניתי לחורף ולא זכיתי להשתמש בהם לצורכי הנקה. משאירה אותם כדי להשתמש בהם כבגדים רגילים, ומיד צף כאב רב על כך שהם לא מילאו את ייעודם. ופתאום ראיתי מולי רק את הבגדים שלא זכיתי להשתמש בהם, ונמחקו מהתודעה שלי כל הבגדים שהשתמשתי בהם מלא וכל החודשים שכן הנקתי. והכאב על הפסקת ההנקה שחשבתי שעבר- הציף אותי. רואה בגדי עבודה. מבינה שתיכף זה יחזור. ועלו פחדים וחששות לקראת החזרה לעבודה לצד צער על איך שנראית התקופה שלי בבית בניגוד לאיך שחשבתי שתיראה. כל הרגשות עלו בבת אחת, ופרצתי בבכי. אז לקחתי הפסקה לקפה וכתיבה. הפסקה ראשונה ויחידה משעה 10:30 כשהתחלתי לסדר. שותה קפה ומסבירה לעצמי שכשאסיים לגמרי לסדר ואעבור הלאה בסדר היום אתחיל להרגיש את ההקלה. אתפנה להבנה שכל מה שפיניתי מאפשר לדברים חדשים להיכנס. פיזית ומטאפורית. מבינה את זה, ונרגעת קצת

היי מכבי מחזירים את הכסף על דולה?