שוב התקף חולני. ואל תגידו לי להתגרש, כי עוד יומיים אנחנו נהיה הכי אוהבים בעולם. שוב הוא צווח עלי מצמיד את הפרצוף האדום והמפחיד שלו אל פני בעודי מחזיקה את בייבי. הוא לא הכה בי פיזית. אז למה אני מרגישה חבוטה ומוכה? טיפות רוק, צעקות ושנאה, ועיניים אחוזות טירוף - ואני, אני עמדתי איתנה מולו היום או לפחות הצלחתי להראות ככה... בשביל בייבי כמובן. הבהרתי לו עם מבט נוקב והחלטי שלא ישתמש בידיים-כי זה היה ממש קרוב, כבר נשברו חפצים ונזרקו קללות. מבט נוקב והחלטי באופן מושלם מידי שמצליח לחפות על הרעד והצמרמורות שעוברות לי בגב מאחורה. התינוק בידיי, בן ארבעה חודשים, רך, טהור ונולד למציאות של אמא שמנסה -בשבילו- לשחק בתפקיד של 'לביאה'. עכשיו אותו סרט יחזור בטח. הוא יוצא לעשן סיגריה. חוזר אטום ונשכב במיטה לתוך הטלפון עד השינה. יעבור יום או אולי יומיים ואז פתאום ארגיש את החיבוק המוכר עוטף אותי מאחור ולא נותן לי שוב את האפשרות לבחור. ואז גם תבואנה המילים החמות והמבטיחות שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם. ובלילה אני אשב עם בייבי שישן צמוד אלי חזק חזק ורק הדמעות החמות שינשרו מעייני יוכיחו לי שזה אכן קרה.