אני לא יודעת מה לעשות.. ילדתי לפני חודש וחצי, לידה ראשונה. אני בת 21. אני מקבלת המון עזרה מאמא שלי ומבעלי, לא חסר כלום. אבל אני לא מרגישה שאני שמחה. אני לא מרגישה את האהבה המטורפת הזאת שמדברים עליה שמרגישים כשהילד נולד. אני לא מרגישה מחוברת אליו, קשה לי לעשות דברים בבית, אני לא מצליחה להתגבר על הבאלגן, בעלי עובד כל היום וקשה לי לדחות את הבאלגן וללכת לישון. אני לא ממש אוכלת, לא בכוונה פשוט אין תיאבון בכלל. אני פשוט לא מרגישה שהוא שלי כמו שחשבתי שארגיש. מרגישה שהוא של בעלי. לא יודעת אם זה בגלל שהוא כל כך מזכיר לי אותו או פשוט לראות את בעלי כל כך מאושר איתו ואני כל כך ממורמרת כל הזמן, עושה לי רע. אני מניקה, זה מקשה עליי מאוד. אבל אני לא רוצה להפסיק. לא רוצה לוותר על זה. הלכתי עכשיו לרופא של הילד כדי לבדוק משהו, הוא הסתכל עליי בסוף הבדיקה וליד אמא שלי ובעלי שאל אותי איך החיים שלי מ1-10? אמרתי 10 הוא אמר שאני לא אומרת את האמת. אמרתי 5. הוא הסתכל עליי ושאל אם אני עצובה , אמרתי לו שאני עייפה והוא אמר שהוא לא מאמין לי ודיבר עם אמא שלי אחרי שיצאתי. אני באמת מאמינה שזו פשוט התקופה הזאת של הגזים, שמרגיש כאילו הוא בובה שפשוט צורחת בוכה וישנה. גם זה שכואב לו הבטן תוך כדי ההנקה מאוד מקשה. ואני מלאה בעוד מלא מחויבויות וקשה לי שהבטן מבולגן ואני סטודנטית שנה ג והעומס מטורף והראש שלי פשוט שוקע. אני לא מרגישה את הטירוף הזה שמדברים עליו לילד, האינסטינקטים האימהיים שלי כאילו לא נמצאים. אני לא רוצה לקחת טיפול תרופתי, לא בא לי לשבת ושישאלו אותי שאלות על איך שאני מרגישה. אמא שלי דיברה איתי ועשתה לי הרגשה טובה, אבל אני כן לא רוצה שזה ידרדר מבלי שארגיש וזה חסר אחריות. בגדול אני פשוט מרגישה כשלון. שנכשלתי בתור אמא, למרות שזה סך הכל חודש וחצי. שנכשלתי בלימודים, בסדר ונקיון הבית, ואם אפסיק להניק אז גם בהנקה. אני פשוט לא יודעת מה יעזור לי. מה אפשר לעשות שיגרום לי לאושר. בעלי עושה מעל ומעבר, לא רוצה לבקש עוד. עובד קשה 12 שעות ביום וקם בלילה. אני אפילו לא יודעת מה לשאול כדי לקבל עזרה אני םשוט צריכה לפרוק, ולא בא לי לבעל מקצוע. גני שונאת לבכות מול אנשים, אבל זה פשוט זולג לבד. עוד 2 חברות ילדו איתי, הן נראות שמחות יותר. לא יודעת מה להרגיש כבר.