פוסט פריקה 😞 היריון ראשון חודש 5, מתחילת המלחמה ועד עכשיו בעלי במילואים, אני רוב היום פשוט לבד עם עצמי בבית. עובדת עד 14-15:00 ופשוט חוזרת לבית לבד אוכלת קמה וישנה לבד! זה הדבר הכי מדכא בעולם ואני מאוד מנסה להחזיק את עצמי להיות חזקה ואופטימית לזכור שיש לנו את המתנה הכי טובה שביקשנו לעצמנו 🩷 הילדה שלנו שבדרך.. אבל ממש לא ככה דמיינתי וחלמתי את ההיריון בטח לא הראשון שלי! אין את הפינוקים את החשקים את הבכי ולהוציא הורמונים על מישהו - פשוט אין. אני עם עצמי. אני כל סופ״ש נוסעת למשפחה שלי כמובן ששם הבית מלא אור אהבה וחום 🪬 אבל אני לא יכולה להיות שם כל השבוע זה בעיר אחרת (מרחק של חצי שעה נסיעה) אתן לא מבינות את ההבדל בין הלבד לבין הימים שבעלי יוצא מהמילואים לבית, היציאות שלו זה פעם בשבועיים ל 3 ימים. ושבת אחת לחודש. ה 3 ימים האלה שהוא בא פשוט אמלה! דלק אוויר חמצן אור שמחה ומה שאי אפשר לדמיין !! אני פשוט פעילה אנרגטית קמה מבשלת מנקה מחייכת צוחקת מאושרת חיה!! מהרגע שהוא יוצא מהדלת שוב אני כבויה, לא אגיד דיכאון אבל לגמרי מבאס! אני מגיעה לימים שלמים שאני אוכלת כי חייב בשביל ההיריון והילדה שבבטן כי אותה אני לא אזניח לעולם! אבל אין לי חשק, וגם אני בכלל לא טורחת ומפנקת בארוחות אני אוכלת חפיף פשוט בלי להשקיע. וברור אנחנו מדברים בטלפון כל יום לפחות 4-5 פעמים אבל זה נראה לכן עוזר במשהו? זה רק מדכא יותר.. הוא לא פה לחוות איתי, לא פה לחבק אותי וכמו שרק הוא יודע להטעין אותי. אין אותי כבר אין לי כוחות ואין צפי לשחרור גם :/ אני מעריכה כל שנייה ושנייה עם בעלי ! התחתנו לפני 5 חודשים ונכנסנו מיד להיריון תוך שבוע תודה לאל (מתוכנן כמובן) ההיריון הזה מהרגע הראשון חיבר בנינו ברמה פסיכית! אנחנו מאוהבים מה שלא היינו 5 שנים של זוגיות 🪬🪬 אתה מרוסקים אחד על השנייה, אבל המרחק הזה הורג אותי. זהו הייתי חייבת לפרוק טיפה.. וחפרתי, מקווה בשביל כולכןן שאתן עם הבעלים בבית יום יום שתאהבו תעריכו תנצלו כל שנייה יחד גם בריבים בוויכוחים בעצבים, בעלי בשבילי - זה הלב שלי! 🩷